שנת הלימודים תשפ"ז נפתחת עם תקציב של כ-97 מיליארד שקלים, השני בגודלו במדינה, יותר מ-2.5 מיליון תלמידים ויותר מ-200 אלף עובדי הוראה. אבל לפני ההישגים והתוכניות החדשות, נמצאת רשימה ארוכה של אתגרים: הגיל הרך, החינוך המיוחד, המחסור בכוח אדם, הפערים בין תלמידים והירידה בחלק ממדדי ההישגים.
השנה הקרובה תהיה בעיקר מבחן של יישום, התמדה ומדידת תוצאות. לא כמה כסף הוקצה וכמה תוכניות הושקו, אלא מה מתוך 97 מיליארד השקלים מגיע בסופו של דבר אל הילד, המורה והכיתה.
האתגר מתחיל עוד לפני כיתה א'
אחת מנקודות החולשה המשמעותיות נמצאת בגילאי לידה עד שלוש. בישראל כחצי מיליון פעוטות בגילים האלה, אבל כשני שלישים מהם אינם נמצאים במסגרות מפוקחות, ואין תמונת נתונים מלאה ואחידה על כלל המסגרות, הצוותים והילדים שנמצאים בהן. בשנת תשפ״ד סובסדו מסגרות לכ-104 אלף פעוטות בלבד, פחות מחמישית מכלל הילדים בגילים האלה.
גם ההשקעה נמוכה משמעותית בהשוואה בינלאומית: כ-1,225 דולר בשנה לילד בישראל, לעומת כ-14,400 דולר בממוצע ה-OECD. חלק מהפער קשור גם לעלות כוח האדם. רבות מהמטפלות והמחנכות אינן בעלות הכשרה מקצועית ופדגוגית מספקת, והשכר בענף נמוך בהתאם. שיעור המימון הציבורי של ההוצאה על הגיל הרך בישראל עומד על כ-28% בלבד, לעומת כ-78% בממוצע ה-OECD.
וזו אינה רק שאלה תקציבית. השנים הראשונות קריטיות להתפתחות השפה, אוצר המילים, היכולות הקוגניטיביות והמיומנויות החברתיות. פער שמתחיל בגיל שנתיים עלול להגיע עם הילד לכיתה א׳ ולהמשיך איתו גם בהמשך הדרך.
העברת האחריות על מעונות היום למשרד החינוך הייתה צעד משמעותי, אבל עכשיו נדרש השלב הבא: להרחיב את הפיקוח, לבנות מאגר נתונים מלא, להעלות את רמת ההכשרה והשכר של הצוותים ולהגדיל את מספר הילדים במסגרות איכותיות ומפוקחות. אם רוצים לצמצם פערים בגיל 15, צריך להתחיל הרבה לפני כיתה א׳.
החינוך המיוחד: ההמלצות קיימות, עכשיו צריך רק לבצע
האתגר הבא נמצא בחינוך המיוחד. אחת הסוגיות המרכזיות שאיתן נדרש שר החינוך יואב קיש להתמודד היא השלכות תיקון חוק החינוך המיוחד מ-2018, שנועד להרחיב את האפשרות לשלב תלמידים עם צרכים מיוחדים בחינוך הרגיל. היישום הציף לאורך השנים קשיים בתקצוב, בהכשרת צוותים ובזמינות של סייעות ואנשי מקצוע.
ועדת שפירא, שהוקמה כדי לבחון את המערכת, המליצה על שינויים יסודיים ועל השקעה רב־שנתית בהיקף של כ-14 מיליארד שקלים. חלק מהמהלכים התעכבו על רקע המלחמה והוצאותיה. אבל גם כאן המספר התקציבי אינו המדד היחיד. מבחינת ההורה השאלות פשוטות הרבה יותר: האם יש סייעת בכיתה, האם הילד מקבל את שעות קלינאות התקשורת שנקבעו לו, האם יש מרפאה בעיסוק וכמה זמן הוא ממתין לטיפול. זו גם הדרך שבה נכון יהיה למדוד את יישום המלצות ועדת שפירא: כמה מההמלצות בוצעו, כמה תקנים אוישו, כמה ילדים מקבלים את מלוא סל השירותים וכמה עדיין ממתינים למענה.
כח האדם: משבר שעובר משר לשר
כל זה תלוי בכוח האדם. המחסור במורים אינו משבר שנולד בקדנציה הנוכחית. הוא מלווה את מערכת החינוך הישראלית כבר עשרות שנים, בעוצמות שונות, במקצועות שונים ובאזורים שונים. כבר בשנות ה-60 וה-70 התקיימו דיונים על מחסור במורים. בתקופת שר החינוך זבולון המר נדרשה המערכת להתמודד בין היתר עם מחסור בכוח הוראה בפריפריה, ובתקופת יצחק נבון המשיכה שאלת המחסור במורים מקצועיים ללוות את מערכת החינוך.
גם בעשורים האחרונים כמעט כל שר חינוך פגש את הבעיה בגרסה אחרת. בתקופת לימור לבנת עסקו בין היתר במעמד המורה ובהכשרת כוח אדם. בתקופת יולי תמיר יצאה לדרך רפורמת “אופק חדש”, ששינתה את מבנה עבודת המורים וכללה תוספות שכר ושעות פרטניות. בתקופת גדעון סער נחתמה רפורמת "עוז לתמורה" בחינוך העל-יסודי.
גם בתקופות שי פירון, נפתלי בנט, יואב גלנט ויפעת שאשא ביטון המשיכו סוגיות הגיוס, ההכשרה, השכר ושימור המורים ללוות את המערכת. שרים התחלפו, רפורמות והסכמי שכר יצאו לדרך, אבל בעיית כוח האדם נשארה.
והיום האתגר אינו רק לגייס. אחד מכל עשרה מורים חדשים עוזב כבר בשנה הראשונה, ואחד מכל חמישה בתוך חמש שנים. אלפי בוגרי מסלולי ההכשרה להוראה כלל אינם נכנסים בסופו של דבר למערכת. לכן השאלה בתשפ"ז אינה רק כמה מורים חסרים, אלא איפה הם חסרים, באילו מקצועות ובעיקר איך גורמים למורים טובים להישאר.
שכר הוא חלק מהפתרון, אבל לא כולו. העומס, מעמד המורה, האוטונומיה המקצועית והגמישות שניתנת למנהלי בתי הספר משפיעים גם הם על היכולת לגייס ולשמר כוח אדם. גם הסתדרות המורים וארגון המורים הם חלק מרכזי מהמשוואה. היכולת לייצר גמישות ניהולית ולתגמל מורים במקצועות ובאזורים שבהם קיים מחסור משפיעה בסופו של דבר על השאלה הבסיסית ביותר: מי יעמוד מול התלמידים בכיתה.
פערים פדגוגיים וחברתיים: הממוצע לא מספר את כל הסיפור
גם הממוצע הארצי אינו מספר את כל התמונה. נתוני ההערכה והמבחנים הבינלאומיים מצביעים לאורך השנים על פערים משמעותיים בין קבוצות תלמידים ובין אזורים שונים בארץ. רשות חזקה יכולה לעיתים להוסיף מתקציבה שעות העשרה, תוכניות ומתקנים.
משפחה בעלת אמצעים יכולה להשלים שיעורים פרטיים וחוגים. עבור משפחות ורשויות אחרות, בית הספר הציבורי הוא כמעט המענה היחיד. וזה מחזיר אותנו שוב לנקודת ההתחלה. חלק מהפערים שאנחנו מודדים בגיל 15 נולדים שנים קודם לכן, לעיתים עוד לפני שהילד נכנס לכיתה א׳.
לצד האתגרים יש גם הישגים
מערכת החינוך אינה מתחילה מאפס. שיעור הזכאות לבגרות עלה לאורך השנים, החינוך הטכנולוגי-מקצועי התחזק, ובמקביל מקודמות תוכניות חדשות בתחומי המדעים, הטכנולוגיה והבינה המלאכותית. אבל תקציב ותוכניות הם רק צד אחד של המשוואה. הצד השני הוא התוצאה. כדי להבין איפה נמצאת מערכת החינוך הישראלית, צריך להסתכל לא רק על הבגרויות, אלא גם על המבחנים הבינלאומיים ועל היכולת של תלמידי ישראל להתמודד מול בני גילם בעולם.
מה אומרים המבחנים?
במבחני PISA, שבוחנים בני 15 בקריאה, מתמטיקה ומדעים ובעיקר את היכולת להשתמש בידע, קיבלה ישראל 458 נקודות במתמטיקה לעומת 472 בממוצע ה־OECD, במדעים 465 לעומת 485, בקריאה 474 לעומת 476. אחד הנתונים המשמעותיים נמצא דווקא בפערים. במתמטיקה, הפער בין תלמידים מרקע חברתי-כלכלי גבוה לנמוך בישראל עמד על 124 נקודות, לעומת 93 נקודות בממוצע ה־OECD.
גם מבחני TIMSS, שבוחנים תלמידי כיתות ח׳ במתמטיקה ובמדעים, הצביעו על נסיגה. ישראל ירדה מהמקום ה-16 במתמטיקה ב־2019 למקום ה-23, ובמדעים למקום ה-25. שיעור המצטיינים ירד ושיעור התלמידים המתקשים עלה. לנתונים האלה יש גם הקשר. התלמידים שנבחנו בשנים האחרונות עברו קורונה, מלחמה, פינוי של יישובים ושיבושים ממושכים בלמידה. ועדיין, זו נקודת המוצא שממנה יהיה אפשר לבדוק בשנים הקרובות אם חל שינוי.
ה- stem וישראל ריאלית – ניסיון לשנות כיוון
על הרקע הזה מקדם משרד החינוך את תחומי ה־STEM, מדעים, טכנולוגיה, הנדסה ומתמטיקה, באמצעות תוכנית "ישראל ריאלית", תוכנית רב-שנתית בהשקעה של כ-1.5 מיליארד שקלים. המטרה היא לחזק את הוראת המתמטיקה, המדעים והטכנולוגיה, להרחיב את מספר התלמידים שלומדים את המקצועות האלה ולשפר את הישגי ישראל. היעד שהוצב הוא להחזיר את ישראל לעשירייה הראשונה במבחנים הבינלאומיים בתוך חמש שנים.
בעידן הבינה המלאכותית, האתגר אינו רק להוסיף עוד שעות מתמטיקה. תלמיד כבר לא נדרש רק לזכור מידע. הוא צריך לדעת להבין אותו, לנתח, לבדוק מקור, להצליב מידע, לזהות טעות ולהשתמש בידע במצבים חדשים.
לכן "ישראל ריאלית" תיבחן בסופו של דבר לא בגובה ההשקעה או במספר התוכניות שנפתחו, אלא בשאלה אם בעוד כמה שנים נראה יותר תלמידים במקצועות הריאליים, צמצום פערים ושינוי כיוון במבחנים הבינלאומיים. אבל מערכת חינוך אינה נמדדת רק במתמטיקה, מדעים, טכנולוגיה ואנגלית. לצד השאלה מה התלמיד הישראלי יודע לעשות, נמצאת גם השאלה מה הוא יודע על המקום שממנו הוא בא.
בשנים האחרונות עלתה מחדש שאלת הזהות והערכים
הידע בתנ"ך, בהיסטוריה, בציונות ובמורשת. על הרקע הזה מקדם משרד החינוך את תוכנית "שורשים", שנועדה לחזק את לימודי התנ״ך, המורשת והזהות היהודית והציונית, בין היתר באמצעות שעת תנ"ך שבועית ומקצוע "בשבילי המורשת".
גם כאן הכרזה על תוכנית אינה מספיקה. המבחן יהיה במה שקורה בכיתה: האם השעה אכן מתקיימת, מה נלמד בה, מי מלמד אותה ובעיקר האם בסוף התהליך התלמיד מכיר טוב יותר את התנ"ך, ההיסטוריה היהודית, הציונות ואת סיפורה של מדינת ישראל.
תכניות הגפ"ן: מי נכנס לכיתה ומה הוא מלמד?
באותה זירה נמצאת גם תוכנית גפ"ן, שמעניקה למנהלי בתי הספר גמישות לבחור מתוך אלפי תוכניות ומענים חיצוניים ולהכניס אותם לבתי הספר. הגמישות שניתנה למנהלים חשובה, אבל איתה מגיעה גם האחריות על התוכן. השאלה אינה אם לאפשר למנהל בחירה, אלא מהם הגבולות שבתוכם מתקיימת הבחירה: אילו גופים מקבלים גישה לתלמידים, אילו מסרים מועברים בשעות הלימודים ומהם הקריטריונים להכנסת תוכנית שממומנת מכספי ציבור.
כאשר מדובר בתוכניות בעלות מסרים פוליטיים או אידיאולוגיים, מכל צד, נדרשים אותם כללים של שקיפות, בקרה והתאמה למדיניות המשרד. אם משרד החינוך מציב חיזוק של זהות יהודית וציונית כיעד, הוא צריך לוודא שהתוכניות החיצוניות שנכנסות לכיתה אינן פועלות בניגוד למדיניות שהוא עצמו קבע.
גם האפשרות של תלמידים להניח תפילין קיבלה ביטוי בחוזר מנכ״ל. עכשיו השאלה היא כיצד ההנחיה תיושם בבתי הספר עצמם, האם תלמיד שמעוניין בכך יוכל לעשות זאת בפועל, כיצד יפעלו המנהלים ומה יהיו הכללים.
בסופו של דבר, שני הצירים אינם סותרים זה את זה. מערכת החינוך של תשפ״ז מבקשת לקדם מצד אחד מדעים, טכנולוגיה, מתמטיקה ובינה מלאכותית, ומצד שני תנ״ך, מורשת וזהות יהודית וציונית. האתגר הוא לייצר תלמיד שיוצא ממערכת החינוך גם עם הכלים להתמודד עם העולם החדש וגם עם בסיס ידע והיכרות עם המקום שממנו הוא בא.
97 מיליארד: עכשיו מגיע מבחן התוצאה
לתשפ"ז מערכת החינוך מגיעה עם תקציב של כ-97 מיליארד שקלים, תוכניות חדשות ויעדים שאפתניים. יש תוכנית למתמטיקה ולמדעים, מהלכים בתחום הבינה המלאכותית, תוכנית לזהות ולמורשת, המלצות לחינוך המיוחד ושינוי שנדרש בגיל הרך.
עכשיו מגיע השלב הקשה יותר: הביצוע.
המבחן של 97 מיליארד השקלים לא יהיה כמה כסף נכתב בספר התקציב וכמה תוכניות הושקו, אלא מה השתנה בקצה: האם יותר פעוטות נמצאים במסגרת איכותית ומפוקחת, האם ילד בחינוך המיוחד מקבל את המענה שהובטח לו, האם יש מורה מקצועי בכיתה וגם מצליחים להשאיר אותו במערכת, האם הפערים מצטמצמים, האם ישראל משנה כיוון במבחנים הבינלאומיים, והאם התלמיד יוצא ממערכת החינוך עם ידע, מיומנויות וגם זהות.
בסופו של דבר, תקציב החינוך לא נמדד רק במיליארדים. הוא נמדד במה שקורה לילד, מהמעון ועד הכיתה. 97 מיליארד שקל, תוכניות, רפורמות והבטחות כבר יש. עכשיו נשאר המבחן היחיד שבאמת חשוב: כמה מכל זה יגיע לכיתה, וכמה יישאר על הנייר.
