פגישת ראש הממשלה בנימין נתניהו עם השליח האמריקאי המיוחד וחתנו של הנשיא, ג'ארד קושנר, לצד משלחת "מועצת השלום" (Board of Peace) הכוללת את ניקולאי מלאדנוב מהווה אבן דרך משמעותית בניסיון לעיצוב המציאות האזורית. פגישה זו אינה רק "לשם הפרוטוקול", ואינה רק "תיקון" לפגישת נשיא ארה"ב וראש הממשלה (שם לא נדונו נושאי לבנון ועזה לעומק).
יש בפגישה זו אם נשכיל לנצלה, פוטנציאל לתיאום ציפיות אסטרטגי ושילוב מאמצים להמשך, ב-2 חזיתות פתוחות לישראל: עזה, ולבנון. במאמר זה אתמקד בנושא עזה. ולטענתי, עם החתימה על הסכם 20 הנקודות של הנשיא טראמפ, הנחנו את היסודות להתהוותה של קונספציה חדשה, המסוכנת לא פחות לישראל, מהקונספצייה המקדימה ל-7 באוקטובר.
רקע
המפגש המדובר מגיע לאחר מפגש ראש הממשלה נתניהו עם הנשיא טארמפ, ומיד לאחר סבב שיחות דרמטי שקיים קושנר במצרים עם הנהגת חמאס (בראשות ח'ליל אל-חיה) ועם מתווכים אזוריים, ומגלם את המעבר האמריקאי משלב המשא ומתן, לקידום מעשי של "מפת הדרכים" ליום שאחרי. במוקד הדיון עומד פער תפיסתי ואסטרטגי עמוק בין וושינגטון לירושלים, הדורש תיאום ציפיות חד, נחוש ומבוסס תפיסת ביטחון לאומית צופה פני עתיד.
תמונת המצב האסטרטגית והמחלוקת המרכזית
מה על הפרק? הממשל האמריקאי מקדם מתווה מדורג בעזה הכולל פריסת כוח ייצוב בינלאומי (ISF), העברת סמכויות ניהול אזרחיות לוועדה הטכנוקרטית הפלשתינית (NCAG) , קידום פיילוט שיקום באיזור הקו הצהוב (בין חאן יונס לרפיח), ונסיגה מדורגת של כוחות צה"ל במקביל לתהליך פירוק חמאס מנשקו. ובראייה ארוכת טווח- קידום שיקום כלל הרצועה, ובניית תשתית למדינה פלשתינית. עם זאת, הנוסחה האמריקאית לפעולה הדדית ומקבילה ("צעד תמורת צעד") מייצרת כשל מובנה בראייה הישראלית:
פער התנאים והתזמון: ישראל עומדת על עיקרון ברזל לפיו אין נסיגה של כוחות צה"ל כל עוד חמאס לא פורק כליל מנשקו. דרישה אמריקאית לנסיגה ישראלית חלקית במקביל לתהליך פירוק נשק עתידי מפקירה את הפרימטר הביטחוני ומותירה את האיום האסימטרי על כנו.
הסכנה בהלבנת חמאס: המפגשים הישירים והבלתי אמצעיים שקיימה משלחת קושנר עם הנהגת חמאס במצרים, מייצרים סיכון להענקת לגיטימציה בינלאומית מחודשת לארגון הטרור, תוך ניצול מנגנוני הניהול האזרחי ככסות לשימור יכולות הטרור שלו מתחת לרדאר. פגישת קושנר וח'ליל אל חיה מנהיג חמאס, היא לא פחות מיריקה בפרצוף ישראל וקורבנות הטבח. הציבור מכיר את חיה כחבר בכיר בחמאס (ההנהגה האזרחית לכאורה), אולם מה שמערכת הביטחון והקבינט לא מספרים הוא שח'ליל אל חיה היה בין 6 חברי המועצה הצבאית המצומצמת, זו שהגתה, תיכננה, וקיבלה את ההחלטה על טבח ה-7 באוקטובר. יחד איתו היו כמובן, יחיא סינואר, מוחמד דיף, מרואן עיסא, מוחמד סינאור, ועז א-דין חדד. מקומם בגיהנום, וכך גם חיה. עצם פגישה זו, הוא חמור, מצביע על (עוד) חוסר הבנה של האמריקאים את האויב, ומעמיד בסימן שאלה גדול לא פחות את שתיקתה של ישראל לאירוע.
ניתוח הזדמנויות וסיכונים בזירות הלחימה והמדיניות
הזירה הדרומית (רצועת עזה):
הזדמנות: יצירת מנגנון בינלאומי בגיבוי מעצמתי ואזורי (מצרים, קטר, איחוד האמירויות) אשר ישא בעול הניהול האזרחי והשיקום הכלכלי של עזה, תוך העברת האחריות הביטחונית והאזרחית מהכתפיים הישראליות. לדעתי-זו קונספציה חמורה, ללא היתכנות.
סיכון: דחיקת צה"ל מנקודות אחיזה טקטיות ואסטרטגיות' בטרם הושג נטרול מלא של תשתיות הטרור, וזאת לאחר מחיר דמים כבד בכיבוש שטח זה. זאת לצד שחיקת חופש הפעולה המבצעי של צה"ל בסיכול פח"ע, ואתגור כוחותינו בהתקרבויות המשמשות ככיסוי לאיסוף מודיעין, בדיקת תגובת כוחותינו, והטמנת מטענים ואמצעים.
הכל, בו-בזמן שחמאס משקם יכולות שלטון אזרחיות, משקם יכולות צבאיות (ייצור מטענים, הברחת רחפנים, שיקום כטבמים ויכולות ימיות, מצנחי רחיפה, הטמעת תו"ל ולקחי הלחימה, גיוס כ"א, ותכנון הגנה והתקפה לעבר כוחותינו ויישובים ישראלים).
הזירה הצפונית והמרחב האזורי (לבנון, סוריה ואיראן):
הזדמנות: תיאום ושיתוף פעולה בעזה ובניסיון למצות את המשא ומתן מול ממשלת לבנון, תורמים לחיזוק הברית האסטרטגית, לגיבוי האמריקאי (גיבוי מדיני, כלכלי וצבאי). הלחץ המדיני האמריקאי בעזה והעבודה מול ה"מנהלת הבינלאומית" מאפשרים לישראל לתרגם את הישגיה הצבאיים בצפון ולדרוש הקשחת עמדות ואכיפה תקיפה של הסדרי פירוק חזבאללה ותשתיות איראניות בלבנון ובסוריה, תוך ניצול הארכיטקטורה האזורית החדשה שוושינגטון מנסה לבנות.
סיכון: כבילת ידיה של ישראל בזירה אחת (עזה) דרך מנגנוני פיקוח בינלאומיים המקרינה חולשה על שאר חזיתות "צורת הלוחמה הרב-זירתית", תוך פגיעה בהרתעה הישראלית מול חזבאללה והציר השיעי.
הסיכון האמיתי, התהוות קונספציה, הדרישות והיעדים האסטרטגיים שישראל חייבת להציב בפגישה
בפועל, ניתוח ההזדמנויות והסיכונים הבסיסי שהוצג לעיל, מטעה. אני רוצה להצביע על סיכונים משמעותיים, עד כדי התהוותה של קונספצייה חדשה בדרג המדיני והצבאי הבכיר. שתי הנחות עבודה מלוות את תהליך העבודה מול מועצת השלום בעזה, ובהתאמה גם בלבנון מול ממשלת לבנון:
האחת, מניחה כי איראן היא האיום הגדול אליו צריך להיערך, ואנו חייבים את ארה"ב לצידנו. לפיכך, נשלב כוחות יחד, ואף נסכים ל"תמורות" (זה המונח המולבן לויתורים בשפה המדינית) בזירות אחרות, "פחות חמורות": לבנון ועזה. מול הנחה זו, טענתי היא כפולה. אכן, איראן היא איום משמעותי, אך אנו עדים לסטגנציה (תקיעות), ושונות אינטרסים בזירה זו ביננו לבין ארה"ב.
אענה שנייה היא שהאיום מחמאס וחיזבאללה הוא קיומי לא פחות. לא די שהבנו זאת בכאב רב בטבח ה-7 באוקטובר, אלא שהאיום האמיתי, ארוך הטווח בכירסום ההרתעה הישראלית ונחישותינו החלקית באי הכרעת ארגוני הטרור והשמד הללו, מקרין באופן חמור ביותר לשאר אוייבינו מלבדם, ומחזק את תפיסתם המקורית- השמדת ישראל באמצעות הפקת לקחים ואחדות הזירות. לפיכך, מסקנתי היא כי לצד חיזוק השת"פ בנושא האיראני, חייבים להציב גבולות ביטחוניים ברורים בנושאי חיזבאללה וחמאס. על ראש הממשלה להציג לקושנר קווים אדומים ברורים המשדכים בין הביטחון הלאומי הישראלי לבין השאיפות האזוריות של הממשל האמריקאי:
תוכנית חזרה ליסודות- מה אם לא (יצליח המו"מ)?
תיאום הציפיות החשוב ביותר מול ארה"ב, מועצת השלום, ובהקבלה- ממשלת לבנון היא מה קורה אם התהליך המדיני לא מצליח. בזירה הלבנונית- ממשלת לבנון וצבא לבנון לא מצליחים לפרק את חיזבאללה מנישקו. וחיזבאללה מפר את הפסקת האש. כך גם בעזה, מה קורה אם תנאי היסוד של פירוק חמאס מנישקו לא מתקיים.
לכך אני מציע את תוכנית 5 הנקודות, הן בעזה והן בלבנון:
עזה:
1. התנאי היסודי להתקדמות לעבר תוכנית 20 הנקודות שבהסכם טראמפ, הוא פירוק חמאס מנישקו. זוהי למעשה התניה מוחלטת: אין נסיגת צה"ל ללא פירוק נשק בפועל(כל הנשק, עד כדור האקדח האחרון, וממילא כל הנשק ההתקפי ו"ההגנתי", מערכי הייצור, מחנות האימונים, המנהרות, ועוד) ולא בהצהרות. בתוך סעיף זה, נכנס גם סעיף מניעת התעצמות מחודשת של חמאס.
2. חופש פעולה מבצעי- לאורך כל תקופת פירוק ומסירת הנשק של חמאס, צה"ל ישמור באופן מלא של חופש הפעולה של צה"ל לסיכול איומים, ולא רק מיידיים (זוהי הגדרה עמומה, אשר כובלת את ידי כוחות צה"ל, ומאפשרת לחמאס לשטות בנו). כל מחבל העוסק באימון, ייצור, תכנון- דינו מוות.
ומה אם חמאס לא ימסור נשקו? "נמר לא יחליף חברבורותיו"! זו לא תהיה הפתעה, חמאס מתכנן להונות את מועצת השלום ואת ישראל, למשוך זמן, ולהגיע לתפנית אסטרטגית בה או שנשיא ארה"ב יתחלף, או שישראל תהיה עסוקה בלחימה בחזיתות אחרות, או שתהיה לו הזדמנות להתקפה מתואמת רב זירתית, בגירסת הפקת לקחים מה-7 באוקטובר.
זהו תיאום הציפיות הנדרש מראש הממשלה:
ישראל תפרק את חמאס ושאר ארגוני הטרור מנישקם.
1. ישראל תצא למהלך הכרעה, משמעותי, ואחר (לא אפרט במסמך זה, אך לא בשיטת ההתקפות והפשיטות, אלא במצור, באש כבדה, בהרחקת האוכלוסייה, ותמרון עצים).
2. ישראל לא תיסוג לעולם מרצועת עזה. עזה חוזרת להיות חלק מישראל, כפי שתמיד היתה (בזכות תנ"כית, ובזכות מוסרית לאחר הטבח).
3. אין אבחנה בין חמאס לתושבים. חמאס=עזה. הגירת העזתים בתהליך ארוך טווח ומלא.
4. ישראל תקים יישובים ברצועת עזה, זוהי זכותינו, וחובתינו הביטחונית והמוסרית.
5. ישראל תידרוש פיצויים מכל מי שמתכוון לסייע לעזתים, פיצויים בסך 30 מליארד דולר, על נזקי הטבח והמלחמה.
ובינתיים, עקרונות:
א. לא ייכנס אף מגף של כוח ייצוב לרצועה.
ב. לא יבוצע שום שיקום ושום פיילוט לשיקום ברצועה, גם לא בתוך מרחב צהוב (וכי מה חושבים? שהעזתים לא ייצאו משם? הם יעברו חופשי, ויכניסו איתם מחבלים לשטח הצהוב, מהר ומתוחכם מכפי שנבין בכלל).
ג. סיוע הומניטרי – בהתאם לחוק הבינ"ל, ובמימון בינ"ל. ישראל תפסיק לשלם מכספי המיסים שלנו הנטבחים את העושר לטובחים. חלם זה בדיחה למול המציאות שאנו מתנהלים איתה. עד כה שילמה מדינת ישראל מכספה, למעלה מ5 מליארד ₪ לנושאים הומניטריים בעזה (כולל צירים, הכשרת מרחבים, בידוק ועוד). זוהי חרפה מוסרית!
ד. כל מנגנון הבקרה יופסק. אנו לא עומדים במצב שווה מול ארגון טרור רצחני.
ה. עצירת כל התקדמות בנושא אימון כוחות פלשתיניים לעזה, ובניית בסיסים אמריקאיים בעוטף (על משמעות בסיסים אמריקאיים בישראל- במאמר אחר).
ובאשר ללבנון, העקרונות דומים, ויפורטו במאמר נוסף. הצבת מחיר הפרות ההסכמים מצד חמאס וממשלת לבנון, יציגו להם "תג מחיר", והכנת השותפים למהלכי ישראל "על השולחן", ולא ל"עוד תגובה", ועוד חזרה ללחימה. הפעם, עושים זאת אחרת.
סיכום: מתיאום ציפיות לעמידה על עקרונות, וחזרה ליסודות
פגישת נתניהו-קושנר אינה עוד סבב דיפלומטי שגרתי, אלא מפגש מפתח שיקבע את גבולות הגזרה של הריבונות הביטחונית הישראלית בשנים הקרובות. על ישראל לקבל בברכה את העבודה הדיפלומטית האמריקאית להבאת שחקנים אזוריים ופתרונות אזרחיים, אך לעמוד כצור איתן על העיקרון הבסיסי: אחריות הביטחון של אזרחי ישראל תישאר אך ורק בידי צבא ההגנה לישראל.
תיאום הציפיות הנכון מול וושינגטון חייב להבהיר כי יציבות מדינית אינה יכולה להישען על קיצורי דרך מבצעיים, וכי פירוק הטרור מנשקו הוא התנאי ההכרחי והבלתי-מתפשר לכל שלב של שיקום ופיתוח אזורי. אני קורא לחזרה ליסודות- ולהבהרת ההבנה של מי ביצע טבח מתועב, ומי נלחם על חייו לא רק ביטחונית, אלא ערכית ומוסרית, ובראייה כלל איזורית.
