אחרי שמדינה שלמה חיפשה אחר מלי וליאל יהלומי, הן אותרו בסופ"ש האחרון באוטובוס בבואנוס איירס. בתיעוד המפגש נראות השתיים כשהן יושבות באוטובוס, עד שנציג המשטרה ניגש ופונה אליהן ישירות. הן כמעט לא אומרות דבר, אבל דווקא המבטים, הבעות הפנים והתנועות הקטנות שנקלטו במצלמה מספקים הצצה מסקרנת לרגע שבו המסע שלהן נגמר.
מה שמושך את תשומת הלב כבר בצפייה הראשונה הוא שהשתיים לא נראות כאילו הרגע תפס אותן בהלם מוחלט. אין התפרצות של בהלה או ניסיון להתרחק, אלא דווקא תגובה מאופקת, עם מבטים ותנועות קטנות שמרמזים על דריכות. כמעט נדמה שהאפשרות שהמשטרה תגיע אליהן כבר הייתה קיימת מבחינתן. דווקא התחושה הזו, יחד עם הפער בין הסיטואציה הדרמטית לבין ההתנהלות השקטה שלהן, גרמה לנו לעצור את הסרטון ולבחון מקרוב את שפת הגוף שלהן.
שפת הגוף שלהן הסגירה אותן
לדברי מורן קלפר, מומחה ומרצה לשפת גוף ומנחה בכיר במכללת "סאבטקסט", לאורך הקטע אפשר לזהות השפלות מבט, התכנסות והקטנה מסוימת של הנוכחות – התנהגויות שיכולות להתאים למבוכה, בושה או חוסר נוחות. הרגע שבוא נאמר להן "דאגנו לכן" הוא רגע מעניין – דווקא מול אמירה שהיינו מצפים שתעורר תגובה חיובית או משוחררת יותר, שפת הגוף נשארת סגורה ולא נינוחה. הפער בין מה שנאמר לבין התגובה הוא אחת הנקודות הבולטות בתיעוד.
רגע נוסף שתופס את העין מגיע כאשר מוזכרת המשטרה. אפשר לראות שינוי מהיר בהבעת הפנים: העיניים נפתחות, הגבות מתרוממות ולרגע מופיעה הבעה שמתאימה לפחד או לדריכות גבוהה. בסמוך לכך נצפית גם בליעת רוק, שיכולה להיות תגובה פיזיולוגית למתח. בהמשך, כשהדובר מזכיר את "חטיבת המודיעין", גם האם מפנה את המבט הצידה. אי אפשר לדעת מה הסיבה לכך, אבל התזמון מעניין במיוחד כשהוא מצטרף לשאר התגובות שמופיעות באותו חלק של השיחה.
בסופו של דבר, אי אפשר לדעת בוודאות מה מלי וליאל חשבו באותן שניות או מה בדיוק עומד מאחורי כל הסיפור. אבל כשמסתכלים שוב על הסרטון, קשה שלא לשים לב להתנהגות החשודה של השתיים. דווקא הפער בין השקט שלהן לבין מה שהפנים והגוף משדרים הוא שהופך את התיעוד הקצר לכזה שמעורר סקרנות.
