בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ דחה היום (רביעי) את העתירה שעסקה בהמשך ניהול חקירת הדלפת החומרים בפרשת שדה תימן, ובכך סירב להתערב בהחלטות הנוגעות לאופן ניהול החקירה. שלושת השופטים – הנשיא יצחק עמית והשופטים דוד מינץ וחאלד כבוב – קבעו פה אחד כי אין מקום שבית המשפט יורה למשטרה אילו פעולות חקירה לבצע.
במחלוקת המרכזית הנוספת נחלק ההרכב: עמית וכבוב קבעו כי פרקליט המדינה אינו מנוע עוד מללוות את החקירה וכי אין לתת לשר המשפטים שהות נוספת למינוי מפקח, בעוד מינץ סבר בדעת מיעוט כי יש להורות לשר לנמק מדוע אינו ממנה גורם חיצוני שיפקח עליה.
אחת הדרישות המרכזיות בעתירה הייתה שבית המשפט יורה למשטרה לבצע פעולות חקירה מסוימות ולבחון כיווני חקירה ספציפיים בפרשת הדלפת הסרטון ממתקן שדה תימן. בנושא הזה לא הייתה מחלוקת בין השופטים. העליון דחה פה אחד את הבקשה וקבע כי תפקידו של בית המשפט אינו לנהל בעצמו את החקירה הפלילית או להחליף את שיקול הדעת המקצועי של גורמי אכיפת החוק.
בית המשפט הדגיש כי הוא אינו משמש "שופט חוקר" ואינו מחליף את שיקול דעתן המקצועי של רשויות האכיפה. כלומר, גם כאשר קיימת מחלוקת ציבורית ומשפטית חריפה סביב אופן ניהול החקירה, העליון קבע כי אין בכך הצדקה לכך שהשופטים יכתיבו למשטרה אילו פעולות לבצע או אילו כיוונים לבדוק.
הסוגייה המשמעותית השנייה הייתה מעמדו של פרקליט המדינה והאם הוא עדיין מנוע מלעסוק בליווי החקירה. בתחילת הפרשה ניתנה חוות דעת של יועמ"שית משרד המשפטים שלפיה גורמים מסוימים במערכת אכיפת החוק – ובראשם היועצת המשפטית לממשלה – מנועים באותו שלב מלטפל בתיק.
אלא שמאז השתנתה התשתית העובדתית. ב-3 בפברואר 2026 דיווחה המשטרה כי סיימה את פעולות החקירה. לאחר מספר השלמות עובדתיות שהתבקשו, ב-8 במרץ ניתנה חוות דעת חדשה של יועמ"שית משרד המשפטים. לפי חוות הדעת המעודכנת, החוקרים הגיעו למסקנה כי פרקליט המדינה לא היה מעורב באירועים הרלוונטיים ואף לא נדרש למסור עדות, ולכן נקבע כי הוא אינו מנוע עוד מלעסוק בחקירה. העותרים ביקשו מהעליון להתערב גם בהחלטה הזאת – אך דעת הרוב דחתה את בקשתם.
הנשיא יצחק עמית, שכתב את חוות הדעת המרכזית, קבע כי המניעות שנקבעה בתחילת הדרך לא הייתה אמורה להימשך לנצח. לדבריו, כאשר העובדות משתנות ניתן לבחון מחדש את הצורך במניעות, גם לפני סיום החקירה. עמית קבע כי לא ניתן להתעלם מההתפתחויות שחלו מאז תחילת הפרשה, ובראשן מסקנות המשטרה שלפיהן פרקליט המדינה לא היה מעורב באירועים ולא נדרש להעיד.
לפי פסק הדין, חוות הדעת החדשה של יועמ״שית משרד המשפטים נשענה על "תשתית עובדתית עדכנית ומספקת", המבוססת על מסקנות של גורמים בכירים ביותר במשטרת ישראל. בית המשפט אף ציין כי מדובר בתשתית מקיפה ועדכנית בהרבה מזו שעמדה בבסיס חוות הדעת הראשונה. לכן קבעו עמית וכבוב כי אין עילה משפטית להתערב בהחלטה להסיר את מניעותו של פרקליט המדינה.
פסק הדין כולל גם ביקורת על עיתוי העתירה ועל התנהלותו של שר המשפטים. עמית ציין כי הטענות בדבר הצורך במינוי מפקח הועלו לאחר שהחקירה כבר התנהלה במשך חודשים והניבה מסקנות שלא היו לרוחם של העותרים. לדבריו, העתירה לוקה בשל כך בשיהוי.
במקביל, הנשיא הזכיר כי שר המשפטים נמנע במשך חודשים מלמנות מפקח שיעמוד בתנאים שקבע העליון, ואף לא ניצל את האפשרות שהוצעה לו לפנות לבית המשפט ולבקש שההרכב עצמו ימנה את הגורם המלווה. על רקע זה קבע עמית שאין לאפשר לשר לתקוף את ממצאי החקירה בהתבסס על כך שלא מונה מפקח – כאשר השר עצמו נמנע מלמנות מפקח מתאים.
אחת הקביעות המשמעותיות בפסק הדין נוגעת להשלכות האפשריות של מתן סמכות לשר המשפטים לעכב את השלמת החקירה עד למינוי מפקח מטעמו. דעת הרוב הזהירה כי מצב כזה עלול להעניק לשר כוח ממשי על חקירה פלילית. לפי פסק הדין, התניית השלמת החקירה במינוי מפקח על ידי השר עשויה לתת לשר יכולת להשפיע על קצב החקירה, על כיווניה ואף על עצם קיומה. בית המשפט קבע כי תוצאה כזו אינה מתיישבת עם המטרה שעמדה בבסיס פסק הדין הקודם בפרשה: מניעת פוליטיזציה של חקירות פליליות. לכן, ובהתחשב גם בהתנהלות השר לאורך החודשים האחרונים, קבעה דעת הרוב כי אין הצדקה לתת לו שהות נוספת למנות מפקח אחר.
השופט דוד מינץ חלק על עמית וכבוב בנקודה המרכזית הזו. לדעתו, יש לקבל את העתירה באופן חלקי ולהוציא צו על תנאי שיורה לשר המשפטים להסביר מדוע אינו מפעיל את סמכותו וממנה גורם חיצוני לפיקוח על החקירה, בהתאם למגבלות שכבר קבע העליון. מינץ סבר כי פסק הדין הקודם בפרשה התבסס מלכתחילה על הנחת יסוד ברורה: החקירה הרגישה הזו מחייבת גורם מפקח ומלווה. לדבריו, ההנחה הזו לא הייתה פרט שולי בפסק הדין הקודם, אלא עמדה שנבעה מרגישותה החריגה של הפרשה.
מינץ הדגיש כי הפרשה עוסקת במעורבות שיוחסה לראשת מערכת אכיפת החוק בצה"ל בהדלפת חומרי חקירה ובמסירת מידע כוזב לבית המשפט העליון – נסיבות שלשיטתו חייבו מנגנון פיקוח עצמאי ונטול מראית עין של ניגוד עניינים.
עמית וכבוב סברו שההתפתחויות בחקירה יצרו תשתית עובדתית חדשה שמאפשרת להסיר את מניעותו של פרקליט המדינה. מינץ סבר שהבעיה קודמת לכך: אם החקירה מלכתחילה לא התקיימה תחת הפיקוח החיצוני שנדרש בפסק הדין הקודם, לא ניתן להסתמך על תוצאותיה כדי לקבוע שהנסיבות השתנו. לגישתו, כל עוד החקירה לא התנהלה תחת פיקוח מתאים, לא ניתן לומר שהתשתית ששימשה לקביעת מניעותו של פרקליט המדינה אכן התעדכנה באופן שמאפשר לבחון מחדש את המניעות.
גם העובדה שהמשטרה סבורה כי מיצתה את פעולות החקירה אינה פותרת, לשיטתו, את הבעיה. מינץ הכיר בכך שעמדתו עלולה להביא להתארכות החקירה, אך קבע שהפתרון לכך אינו להתעלם מפסק הדין הקודם, אלא לחייב את השר להפעיל את סמכותו ולמנות מפקח מתאים. השופט אף ציין כי בחינת התשתית שעליה התבססה חוות הדעת השנייה של יועמ"שית משרד המשפטים "מעוררת קשיים", אך מאחר שלשיטתו טרם הגיע השלב שבו ניתן לבחון מחדש את מניעותו של פרקליט המדינה, הוא לא הרחיב בסוגיה.
