הפרק השני של "מרד המשפטנים" בוחן את הרגעים שבהם התיאוריה המשפטית פגשה את המציאות הישראלית המורכבת – בשדה הביטחוני ובזירה הפוליטית. הפרק חושף כיצד המהפכה שהנהיג אהרון ברק שינתה לא רק את מערכת המשפט, אלא גם את האופן שבו מדינת ישראל מגנה על עצמה.
מדיניות הביטחון עוברת לבית המשפט
הפרק מסמן את נקודת המפנה ב-1992, אז הוציא השופט ברק צו ביניים שמנע את גירוש מחבלי החמאס ללבנון. מאז, כך נחשף, החל בית המשפט להכתיב מדיניות ביטחונית בנושאים רגישים כמו "נוהל שכן", סיכולים ממוקדים ופעולות צבאיות נוספות. לעיתים הדבר נעשה בפסיקה מפורשת, ולעיתים ברמיזות שגרמו לצה"ל לשנות את התנהלותו רק כדי להימנע מהגעה לבית המשפט.
במקביל להתערבות בביטחון, הפרק מציג את האכיפה הברקטיבית בזירה הפוליטית: בעוד שבית המשפט התיר לעזמי בשארה, שתמך במאבק מזוין נגד המדינה, להתמודד לכנסת – הוא בחר לפסול את מועמדותו של מיכאל בן ארי, שהתריע מפני הסכנה הנשקפת ליישובי עוטף עזה.
האמת מאחורי "הערכים הליברליים"
חלק מרכזי בפרק עוסק בדמותו של אהרון ברק כפי שנחשפה בעקבות הרפורמה המשפטית. מי שנתפס במשך עשורים כסמל הליברליזם וזכויות האדם, עבר לשפה חריפה הכוללת אזכורים של "שפיכות דמים", "טנקים" והשוואות לגרמניה.
"נחשפה האמת על האנשים האלו ובראשם אהרון ברק", אומר השר יריב לוין בפרק. "לא מדובר בדמוקרטים, מדובר באנשים שהם הדיקטטורים הגדולים ביותר… פתאום יוצאת האמת: חרוזי רעל, טנקים. לאיים, לדרוס". גם עו"ד אילן בומבך מותח ביקורת חריפה: "יש סכנה גדולה כשהוא רואה צל הרים כהרים, כשהוא קורא לכולנו נתינים ואומר שאנחנו כבר לא דמוקרטיה. אלו דברים חמורים ופסולים".
האם המהפכה יצאה משליטה?
אחת החשיפות המהדהדות בפרק נוגעת לקריאתו של ברק להקמת ועדת חקירה ממלכתית שתחקור את פעילות צה"ל בעזה. דוד פטר מציין בפרק: "הוא אמר שחשוב שתקום ועדה כזו כדי לחקור פשעי מלחמה של חיילי צה"ל. זה המוקד שצריך לחקור לשיטתו… אני מאוד שמח שהיום הוא לא נמצא שם".
מנגד, יהודה שפר מבקש להפריד בין ההתבטאויות לבין המורשת: "צריך לשפוט את פועלו של הנשיא ברק לפי פסקי הדין והספרים שלו, ולא לפי התבטאויות שנאמרות אולי בעידנא דריתחא או בהשפעת המחאה".
הפרק מסתיים בתהייה של תמיר שנייד, המצביע על הפער שבין הכרזת ברק ב-1992 ("מלוא כל הארץ משפט") לבין הצהרתו ב-2023 ("אנחנו כבר לא דמוקרטיה"). ייתכן, כך נטען, שהחריפות של ברק נובעת מההבנה שהמהפכה שהתחיל כבר מזמן אינה נמצאת בשליטתו.
