נשיא ארה"ב דונלד טראמפ אינו חושש להפעיל כוח, אבל נדמה שהוא עדיין חושש להשתמש בו עד לנקודת ההכרעה. מצד אחד הוא תוקף ומבטיח שאיראן תשלם מחיר כבד; מצד שני הוא משאיר דלת פתוחה למשא ומתן ולהפוגות. התוצאה היא מלחמה עוצמתי, אך ללא יעד סופי ברור. וזה בדיוק המרחב שבו המשטר האיראני יודע לפעול.
טהרן מבינה שטראמפ נמצא במלכוד. הוא אינו רוצה לשבור את כל הכלים ולהכניס את ארצות הברית למלחמה אזורית יקרה וממושכת, שאין ממנה דרך פשוטה חזרה. אבל הוא גם אינו יכול להרשות לעצמו להיראות כנשיא שמאיים, תוקף – ונעצר רגע לפני ההכרעה.
המתיחות גוברת: דיווחי התקיפה, האיומים והכוננות האמריקנית
ארצות הברית תקפה עשרות מטרות של משמרות המהפכה והבטיחה תגובה קשה לכל פגיעה בכוחותיה. במקביל, טראמפ המשיך לדבר על אפשרות של שיחות. פעם מופעל לחץ צבאי, פעם מוכרזת התקדמות מדינית, וכעבור זמן קצר מגיעה הפרה איראנית נוספת. כך לא בונים הרתעה. כך מאפשרים לאויב ללמוד את גבולות הסבלנות האמריקאית.
איראן אינה חייבת לנצח את ארצות הברית בשדה הקרב. היא יודעת שאין לה יכולת להתמודד ישירות עם העוצמה האמריקאית. מבחינתה, די לשרוד, למשוך זמן, לשבש נתיבי אנרגיה, להפעיל שלוחות ולגרור את וושינגטון לסבבים חוזרים של תקיפות ומשא ומתן. כל יום שבו המשטר נשאר על רגליו מוצג בטהרן כניצחון על המעצמה הגדולה בעולם.
האיראנים מנהלים גם מלחמת התשה פסיכולוגית מול נשיא ארצות הברית. כאשר נוח להם, הם מדברים על משא ומתן. כאשר הלחץ האמריקאי נחלש, הם חוזרים לתקוף. הם אינם מחפשים שלום; הם מחפשים זמן, הישרדות ותמונה שתציג את טראמפ כמי שאינו מצליח להכריע.
מעל הכול מרחפות בחירות האמצע המתקרבות. אין הוכחה שהן מכתיבות לבדן את החלטותיו של טראמפ, אך קשה להאמין שהשיקול הפוליטי אינו נמצא בחדר. מלחמה מוחצת עלולה להביא הישג היסטורי – אך גם אבדות, עלויות עצומות, זינוק במחירי האנרגיה והסתבכות שתגיע עד לקלפי האמריקאי.
באיראן לועגים לטראמפ אחרי ביטול המתקפה – וממשיכים לאיים
לכן טראמפ מנסה ליהנות משני העולמות: להפעיל כוח בלי להתחייב למלחמה כוללת, ולהשאיר אפשרות להסכם בלי להצטייר כמי שנכנע. אבל במזרח התיכון, הניסיון להחזיק את המקל משני קצותיו מסתיים לא פעם באובדן ההרתעה.
הבעיה של טראמפ אינה מחסור בכוח צבאי, אלא מחסור בהחלטה אסטרטגית. אם המטרה היא להחזיר את איראן למשא ומתן, עליו להגדיר מהם התנאים ומה יקרה אם תפר אותם. אם המטרה היא לפרק את יכולות הגרעין, הטילים והטרור שלה, אי אפשר להסתפק בתקיפות תגמול. ואם המשטר האיראני אינו מסוגל לקיים שום הסכם, צריך להפסיק להעניק לו חבל הצלה מדיני.
עבור ישראל, ההיסוס האמריקאי אינו עניין תיאורטי. כל יום שבו המשטר האיראני שורד מאפשר לו לנסות לשקם יכולות, להפעיל שלוחות ולתכנן את הסיבוב הבא. ישראל אינה יכולה לבסס את ביטחונה על השאלה כיצד תשפיע פעולה צבאית על בחירות האמצע בארצות הברית.
אמריקה חזקה מאיראן לאין שיעור, אבל עוצמה שאינה מחוברת להחלטה ברורה נשחקת. איראן אינה מרוויחה משום שהיא חזקה יותר, אלא משום שהיא מזהה את הפער בין האיומים של טראמפ לבין נכונותו ללכת עד הסוף. טראמפ הגיע לבית הלבן עם תדמית של מנהיג שמכריע ולא נגרר. כעת הוא נדרש לבחור: להמשיך במלחמה של תקיפות, איומים והפוגות או להציב לאיראן יעד ברור, מחיר ברור ומועד אחרון ברור.
טראמפ ביטל את המתקפה באיראן – והודיע: ישראל מצטרפת למהלך
במזרח התיכון, מי שאינו מכריע את המערכה מגלה מהר מאוד שהמערכה מתחילה להכריע אותו. ככל שטראמפ דוחה את ההחלטה, איראן ממשיכה להתעלל בסבלנות האמריקאית, והעולם מתחיל לשאול לא כמה כוח יש לארצות הברית, אלא האם נשיאה באמת מוכן להשתמש.
