לכאורה, ארצות הברית ואיראן נמצאות משני עבריו של שדה הקרב. האמריקאים מרחיבים את התקיפות, האיראנים מגיבים נגד יעדים אמריקאיים, והעימות ביניהם הולך, מסלים, נעצר, מסלים ונעצר. אלא שמתחת לאש, לטילים ולהצהרות המאיימות, מסתתר אינטרס משותף ומפתיע: שתי המדינות מעדיפות שישראל תישאר, לפחות בשלב הזה, מחוץ למלחמה. כל אחת מהן רוצה בכך מסיבה אחרת. ארצות הברית רוצה לנצח את הסבב, להגן על חייליה, להבטיח את חופש השיט במפרץ ולשמור על מעמדה כמעצמה.
5+אבל וושינגטון עדיין מעוניינת להשאיר דלת פתוחה למשא ומתן. גם בזמן שהתקיפות האמריקאיות מתרחבות, הנשיא דונלד טראמפ ממשיך לדבר על מגעים ועל האפשרות להגיע להסכם. מבחינתו, הכוח הצבאי אינו בהכרח המטרה הסופית – אלא מנוף שיגרום לטהרן להתקפל, לחזור לשולחן ולחתום על עסקה בתנאים אמריקאיים. איראן, מנגד, רוצה לשרוד. המשטר בטהרן מבין היטב את ההבדל בין מלחמה מול ארצות הברית לבין כניסה מחודשת של ישראל למערכה.
מול האמריקאים אפשר לנסות למשוך זמן, להפעיל לחץ באמצעות נתיבי האנרגיה, לפגוע בבסיסים באזור, לגייס מתווכים ולחפש ברגע האחרון נוסחה להפסקת אש. מול ישראל – כללי המשחק אחרים לחלוטין. מבחינת ישראל, איראן אינה רק יריבה במשא ומתן, אינה בעיה של נתיבי שיט ואינה עוד שחקן אזורי שצריך להכיל. איראן היא ראש התמנון: המדינה שמממנת, מחמשת ומפעילה במשך שנים מערך של טרור ושלוחות נגד מדינת ישראל.
5+היא בנתה את חיזבאללה, תמכה בחות'ים, חיזקה מיליציות בעיראק ובסוריה וקידמה תוכניות טילים וגרעין המאיימות ישירות על עצם קיומנו. לכן ישראל אינה מחפשת רק הפוגה. היא אינה יכולה להסתפק בהצהרה איראנית מעורפלת, בהתחייבות זמנית או בעוד הסכם שיאפשר למשטר להתאושש, להתחמש ולחזור בעוד כמה שנים חזק ומסוכן יותר. האינטרס הישראלי הוא אחר: להסיר את האיום האיראני באופן שלא יאפשר לו להיבנות מחדש ויותר מזה, להפיל את המשטר האיראני.
כאן בדיוק מתחילה הדאגה האמריקאית. ברגע שישראל נכנסת למערכה, הסיכוי לשמור על מסגרת מצומצמת ועל נתיב מהיר למשא ומתן קטן משמעותית. ישראל עשויה לבחור מטרות אחרות, לפעול בעוצמה אחרת ולדרוש תוצאה אסטרטגית עמוקה בהרבה. היא אינה מחויבת לשימור המשטר האיראני ואינה רואה בהישרדותו תנאי ליציבות אזורית. האמריקאים רוצים להביא את איראן להסכם. ישראל רוצה לוודא שאיראן לא תוכל לאיים עליה שוב. זהו פער מהותי, לא טקטי.
5+מבחינת וושינגטון, הסכם שיבטיח את פתיחת מצרי הורמוז, יצמצם את האיום על הכוחות האמריקאיים וירחיק את איראן מהיכולת הגרעינית עשוי להיחשב הישג. הממשל האמריקאי נדרש להביא בחשבון גם את מחירי הנפט, הסחר העולמי, יציבות מדינות המפרץ, דעת הקהל בארצות הברית והחשש מהסתבכות במלחמה ארוכה. ישראל, לעומת זאת, אינה יכולה להרשות לעצמה למדוד את האיום האיראני רק דרך מחיר חבית הנפט או מספר האוניות העוברות במפרץ.
היא נדרשת לשאול שאלה פשוטה הרבה יותר: האם בעוד חמש או עשר שנים יהיה שוב משטר קיצוני יציב בטהרן, עם טילים, יכולת גרעינית ושלוחות טרור, שיחזור לאיים בהשמדת ישראל? גם איראן מבינה את הפער הזה. לכן, למרות העימות הישיר עם ארצות הברית, היא נזהרת ככל האפשר שלא לפתוח חזית ישראלית נוספת. כניסת ישראל עלולה להפוך מערכה שנועדה מבחינת טהרן לשיפור עמדות במשא ומתן – למלחמת הישרדות של המשטר.
5+ישראל כבר הוכיחה שהיא יודעת להגיע לעומק איראן, לפגוע במערכי הפיקוד, בתשתיות הצבאיות ובנכסים אסטרטגיים. מבחינת בכירי המשטר, מעורבות ישראלית אינה רק עוד תוספת של מטוסים וטילים. היא עלולה להביא עמה ניסיון שיטתי לפגוע ביכולת השלטונית, לערער את מנגנוני הביטחון ולהאיץ תהליכים פנימיים שהמשטר חושש מהם יותר מכל. ולכן נוצרה מציאות חריגה: ארצות הברית ואיראן נלחמות זו בזו, אך שתיהן מעוניינות למנוע את כניסתה של ישראל.
וושינגטון חוששת שישראל תסגור את הדלת להסכם. טהרן חוששת שישראל תפתח את הדלת לנפילת המשטר. ישראל אינה צריכה למהר להיכנס למלחמה רק כדי להוכיח שהיא נוכחת. עליה לבחור את הרגע, את היעדים ואת העוצמה בהתאם לאינטרס הישראלי בלבד. אבל אסור לה גם לאפשר לאחרים לקבוע עבורה מה תהיה התוצאה הסופית. היסטוריית ההסכמים עם איראן מלמדת שהמשטר יודע לנצל משא ומתן כדי לקנות זמן.
5+הוא מוכן לסגת צעד אחד כאשר הוא נמצא תחת לחץ, רק כדי להתקדם שני צעדים לאחר שהעולם עובר למשבר הבא. ישראל אינה יכולה להסכים למציאות שבה ארצות הברית מסיימת את המלחמה בהישג אמריקאי, אך משאירה אחריה איום ישראלי. המטרה הישראלית אינה מלחמה לשם מלחמה. היא ביטחון לדורות. אם ניתן יהיה לפרק את היכולות האיראניות ולהבטיח את סיום האיום באמצעות הסכם אמין, מפוקח ובלתי הפיך, ישראל תוכל לבחון אותו.
אבל אם שוב יוצע הסכם שמעניק למשטר חמצן, כסף וזמן, אסור לישראל להיות כבולה אליו. אמריקה רשאית לדאוג לאינטרסים שלה. איראן נלחמת על הישרדותה. אבל ישראל חייבת לזכור כי בסופו של דבר, האחריות לביטחונה מוטלת עליה בלבד. וכאשר מדובר במשטר שהפך את השמדת ישראל למדיניות, לא די להרחיק את האיום מהכותרות. צריך להסיר אותו מהשורש, ולוודא שהוא אינו חוזר עוד.
