בשנות ה-70 של המאה ה-20, במעמקי מכרה "קאלי קאפי" הסמוך לעיירה האיראנית אנארק, הבחינו שני מינרולוגים בבזק של אור כחול-ירוק מתוך אבן גולמית, כפי שדווח במאמר מדעי שפורסם לאחרונה בכתב העת "Futura". החוקרים שאספו את דגימות המינרל הזכוכיתי קראו לו תחילה "אנארקיט", מבלי שידעו כי אותו זוהר אמרקלי טומן בחובו סוד פיזיקלי עצום שעשוי לשנות את פני הטכנולוגיה.
2+המינרל, ששמו שונה בהמשך ל-"הרברטסמיתיט", הפך למוקד עניין מרכזי לאחר שהתברר כמועמד מוביל להכיל את מה שמכונה "נוזל ספין קוונטי". בניגוד למערכות פיזיקליות שבהן פיזיקאים נאלצים לייצר שזירה קוונטית באופן מלאכותי ומוגבל, חומרים טבעיים כמו ההרברטסמיתיט מרמזים כי הטבע מסוגל לייצר מצבים שזורים הדדית בעצמו בתוך סלעים.
מייקל נורמן מהמעבדה הלאומית ארגון באילינוי מדמה את המערכת לרשת שזורה הפועלת כמעין "אינטליגנציה קולקטיבית", ומציין כי אם הטבע אכן מסוגל לייצר זאת טוב מאיתנו, מדובר בהישג כביר שיכול לסלול את הדרך לדור הבא של מחשבים קוונטיים.
2+התגלית מתחברת ישירות ליסודות הפיזיקה הקוונטית ולציון 60 שנה למשפט בל ולפרדוקס EPR המפורסם, שהניחו את הבסיס המדעי לשזירה קוונטית עוד בשנות ה-60 של המאה הקודמת. בעוד שניסויים היסטוריים כמו זה של אלן אספ בשנות ה-80 הוכיחו את תקפות התופעה והובילו לפיתוח קריפטוגרפיה וטפורטציה קוונטית, הרעיון שחומרים טבעיים במעבה האדמה יוכלו לשמש כתשתית מוכנה למחשוב קוונטי עשוי להפוך את הקערה על פיה ולהפוך את מה שנראה עד כה כמדע בדיוני למציאות קיימת.
