חילוקי הדעות ליוו את עם ישראל לאורך כל הדורות, גם ברגעים הקשים ביותר. אפילו בלב התופת של גטו ורשה פעלו שתי מחתרות יהודיות נפרדות, אי"ל ואצ"י, וביניהן היו מחלוקות אידיאולוגיות וארגוניות. גם לפני קום המדינה, כשמעל היישוב היהודי ריחף איום קיומי, פעלו ההגנה, האצ"ל והלח"י בדרכים שונות, ולעיתים אף התעמתו זו עם זו.
6+המחלוקת, אם כן, אינה דבר חדש בעם היהודי. גם הגמרא עצמה מלאה בוויכוחים, קושיות ופולמוסים שליוו את עמנו במשך דורות. אבל ההיסטוריה שלנו מלמדת שהשאלה האמיתית אינה אם נחלוק זה על זה, אלא מה יקרה ברגע שהמחלוקת תחצה את הגבול הדק והמסוכן.
לפי חז"ל, בית המקדש הראשון חרב בגלל עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. בית המקדש השני, לעומת זאת, חרב בתקופה שבה בני העם עסקו בתורה, קיימו מצוות וגמלו חסדים. ובכל זאת, כל זה לא הספיק. הבית חרב בגלל שנאת חינם.
6+צריך לעצור לרגע ולהבין מה זה אומר. עם שלמד תורה, קיים מצוות ועשה חסד, איבד את הבית שלו משום שאנשים בתוכו חדלו לראות זה בזה אחים. הם אולי היו בטוחים בצדקתם, אולי נלחמו בשם ערכים גדולים, אבל השנאה אכלה את הבית מבפנים, עד שלא נשאר כלל מה להציל.
אחרי השנאה שחרכה את עם ישראל הגיעו אלפיים שנות גלות. גירושים, רדיפות, עלילות דם, פוגרומים וטבח. יהודים נדדו ממדינה למדינה, התחננו לחסות, גורשו שוב ושוב ונרצחו רק משום שהיו יהודים. קהילות שלמות נמחקו, משפחות נקרעו, ושיא השפל והזוועה הגיע בשואה כשהושמדו באכזריות אין קץ 6 מיליון יהודים.
6+ואחרי כל זה קיבלנו שוב בית.
לא בית מובן מאליו. לא מדינה שקמה במקרה. בית שנבנה על תפילות של דורות, על דם של לוחמים, על עולים שעזבו הכול ועל ניצולים שהגיעו לכאן מתוך האפר. בית שעליו יהודים חלמו במשך אלפיים שנה, בזמן שלא היה להם אף מקום אחר בעולם. ועכשיו אנחנו משחקים בו.
אנחנו מדברים כאילו המדינה הזאת מובטחת לנו לנצח, כאילו אין שום מחיר לקרע, כאילו אפשר להמשיך לבזות, לשנוא ולהסית, והבית פשוט יישאר עומד. כל צד בטוח שהוא מציל את המדינה, ובדרך כולם יחד מכים בקירות שלה.
6+את הדרך האחרת כבר לימדו אותנו בית הלל ובית שמאי. המחלוקות ביניהם היו עמוקות ונגעו בשאלות יסוד של הלכה, השקפה ואורח חיים. ובכל זאת, חז"ל קבעו: "אלו ואלו דברי אלוהים חיים". גם כששתי דעות עומדות זו מול זו, לא כל האמת נמצאת בהכרח רק בצד אחד.
ובכל זאת, ההלכה נקבעה כבית הלל. לא מפני שבית שמאי לא היו חכמים, אלא משום שבית הלל למדו גם את דבריהם ואף הקדימו אותם לדבריהם שלהם. וזה בדיוק מה שאיבדנו.
6+אנחנו כבר לא מדברים כדי להבין, אלא כדי להביס. לא מקשיבים כדי ללמוד, אלא מחכים לרגע שבו נוכל לתקוף. כל מחלוקת הופכת למלחמה, כל ביקורת לבגידה, וכל מי שחושב אחרת מוצג כאויב מבית.
חז"ל אמרו שיש שבעים פנים לתורה. אולי גם לעם ישראל יש שבעים פנים. יש בינינו ימין ושמאל, דתיים וחילונים, חרדים ומסורתיים, יהודים שהגיעו מכל קצוות העולם. לא נחשוב אותו הדבר, ולעולם גם לא נחשוב. זאת לא הבעיה. הבעיה מתחילה כשאנחנו כבר לא מוכנים להכיל זה את זה.
6+וכשהמקום נהיה צר מלהכיל, האויבים מבחוץ רואים את זה, ומתמלאים מוטיבציה ו"דלק" להאיץ את התוכנית להשמדת ישראל. בחמאס עקבו לפני 7 באוקטובר אחר הפילוג במדינה ופירשו אותו כחולשה. בעוד אנחנו היינו עסוקים בלקרוע זה את זה, מעבר לגדר ראו חברה מפוררת והשתכנעו שהגיעה השעה לתקוף.
אז מתי נבין שאחדות היא לא קלישאה?
אחדות היא לא מילה יפה לנאומים בטקסים. היא לא סיסמה ששולפים ב-X אחרי אסון ולא שיר ששרים כשכולם כבר בוכים. אחדות היא תנאי הכרחי לכך שנמשיך להיות כאן. אסור לנו לשכוח שאין לנו שום בית אחר בעולם, ואם נמשיך לשחק בבית הזה, יום אחד באמת כבר לא יישאר לנו בית להתווכח עליו.
