תשעה באב הוא רגע השיא של זיכרון החורבן היהודי. אלא שהחורבן איננו נוכח רק ביום הזה. הוא מלווה את לוח השנה היהודי כולו: בתפילות, בצומות, בקינות, בברכת המזון, בשבירת הכוס תחת החופה ובאין ספור אזכורים לירושלים ולבית המקדש. במשך קרוב לאלפיים שנה המשיך העם היהודי להתאבל על בתי מקדשו, אף שדורות שלמים לא ראו אותם מעולם.
4+התודעה היהודית הצליחה לשאת את החורבן מדור לדור, עד שנעשה חלק מן ההווה. דווקא משום כך מתבקשת שאלה אחרת: אם למדנו לזכור את מה שאיננו, האם אנחנו יודעים גם לזהות את משמעותו של מה שנבנה לנגד עינינו?
דורנו חי בתוך אחד ממפעלי הבניין הגדולים בתולדות העם היהודי. ערים מתחדשות, שכונות קמות, יישובים מתרחבים, מסילות נפרשות, בתי חולים ומבני ציבור מוקמים, ומרחבים שלמים משנים את פניהם. אנחנו רגילים לקרוא את כל אלה במונחים של נדל"ן, כלכלה, תכנון, פיתוח, תחבורה או מחלוקת פוליטית. כל אלה חשובים, אבל הם אינם ממצים את משמעותו של המראה הזה. תשעה באב מלמד את היהודי לקרוא את ההיסטוריה בשפה אחרת.
4+החורבן איננו רק זיכרון של מה שאבד, הוא גם מצפן של מה שעוד עתיד להיבנות. משום כך התודעה היהודית לא הסתפקה מעולם בקינה. היא נשאה את הכיסופים לבניין בכל ימות השנה. דווקא מי שיודע להתאבל על בית שלא ראה, יכול ללמוד לראות גם את משמעותו של הבית שנבנה מול עיניו.
איננו צריכים לשאול רק כמה בונים, אלא לאן אנחנו בונים. בניין איננו רק בטון, פלדה וזכוכית – בניין הוא גם כיוון. מקום שאין מאמינים בעתידו אינו נבנה. שום חברה אינה משקיעה את מיטב כוחותיה בבניית ערים, יישובים, כבישים ותשתיות אם אינה מאמינה, במודע או שלא במודע, שיש לה עתיד במקום הזה. מתחת לרעש המחלוקות ומתחת לכותרות המתחלפות מדי יום, ממשיך בשקט מפעל בניין עצום המעיד על אמון עמוק בעתידה של הארץ.
בשנים האחרונות נדמה שנוספה לבניין הזה עוד קומה. המלחמה החזירה אל מרכז התודעה היהודית מושגים שכמעט חדלו להיות חלק מן השיחה הציבורית: ריבונות, הרחבת גבולות, כיבוש והתיישבות, אחריות על הארץ, ירושלים ובית המקדש.
4+בתודעת הבניין היהודית מתרחש שינוי. בית המקדש חדל להיות בעיני רבים רעיון רחוק השמור למעטים, והוא שב והופיע בשיח, באמנות, בסמלים ובתודעה. לא כהשלמה של התהליך, אלא ככיוון שלו. לא רק הבניין השתנה, גם נקודת המבט השתנתה. לא במקרה בחר האויב להציב את מסגד אל אקצא במרכז מלחמתו, הוא הבין היטב את משמעותם של סמלים.
זוהי הקומה החדשה של דור התחיה. הבניין הפיזי של הארץ איננו עומד עוד לבדו. הוא מתחיל להתחבר מחדש אל היעד שמלווה את התודעה היהודית זה אלפיים שנה. לא מפני שכל בית שנבנה הוא בית המקדש, אלא מפני שדור הבונה את ארצו שב ומבין שבניין איננו רק פעולה הנדסית. הוא חלק מסיפור גדול ממנו: סיפור שתחילתו בחורבן, המשכו בשיבה לארץ ובבניינה, ואופקו בירושלים ובבית המקדש.
4+חבלי הארץ המתפתחים, השכונות החדשות והמתחדשות, התשתיות, המסילות, היישובים ואתרי הבנייה כבר מקיפים אותנו מכל עבר. הם נעשו חלק מנוף חיינו, עד שלעתים חדלנו לראות את משמעותם. דווקא תשעה באב מזכיר שהבניין היהודי איננו רק הישג, אלא מסע. מי שנושא את זיכרון החורבן יודע להודות על כל שלב של בניין, אך לא לעצור בו.
סביבנו מתרחש אפוא לא רק גל בנייה חסר תקדים, אלא פרק נוסף במסעו הארוך של עם ששב לבנות את ארצו, ושב לכוון את מבטו אל ירושלים ואל הבית שעודנו מתפלל לבניינו במהרה בימינו.
