במשך שנים ארוכות קיבל הציבור בישראל תמונה אחת כמעט של המציאות. אותם פרשנים, אותם מגישים ואותם גופי תקשורת הגדירו מה חשוב, מי צודק ומי ראוי לבמה הציבורית. מי שחשב אחרת או החזיק בעמדות שונות, הרגיש לא פעם שקולו נדחק לשוליים ואינו מקבל ביטוי הולם. אולם כיום ניכר כי המציאות השתנתה, ויותר ויותר ישראלים מבקשים תקשורת שמדברת בשפתם ומבטאת את עולמם הערכי.
2+הציבור הישראלי מחפש כיום תקשורת שאינה מתנצלת על אהבת המדינה, על הציונות ועל התמיכה הבלתי מסויגת בחיילי צה"ל ובכוחות הביטחון. רבים מצאו בית תקשורתי חדש, וערוץ 14 הפך בעיניהם לסמל של השינוי המיוחל הזה. אין מדובר רק בהצלחתו של ערוץ אחד, אלא בהצלחתו של ציבור שלם שהרגיש במשך שנים כי קולו נעדר ממרכז השיח הציבורי, וכעת הוא מוצא לו הד על המסך.
כאשר מיליוני צופים בוחרים שוב ושוב לצפות בערוץ מסוים, הם אינם רק מבצעים פעולה טכנית של החלפת ערוץ, אלא מביעים אמון בגישה אחרת. לכן, עוצמת המתקפות נגד ערוץ 14 אינה מקרית; ככל שהשפעתו גדלה, כך גובר הניסיון לערער על הלגיטימיות שלו. נדמה כי חלק ממבקריו מתקשים להשלים עם העובדה שהמונופול הישן על עיצוב סדר היום כבר אינו קיים, וכי המציאות שבה קבוצה מצומצמת קובעת עבור כולם כבר עברה מהעולם.
2+דווקא בתקופה שבה מדינת ישראל מתמודדת עם אתגרים ביטחוניים ולאומיים חסרי תקדים, ישראלים רבים מחפשים תקשורת שמחזקת את רוח העם. הם זקוקים לכלי תקשורת שמעניק מקום לסיפורי הגבורה של הלוחמים, מחבק את המשפחות השכולות, מבטא גאווה לאומית ומשדר תקווה לעתיד. בעיני רבים מהצופים, זהו בדיוק המקום הערכי והרגשי שהערוץ מצליח למלא, תוך מתן במה לקולות שהוצגו בעבר כחריגים בשיח "הנכון".
המאבקים סביב מפת התקשורת אינם רק ויכוח על נתוני רייטינג, אלא מאבק עקרוני על השאלה מי יספר את סיפורה של מדינת ישראל. האם יהיה זה קומץ בעלי השפעה שהורגלו להוביל את השיח באופן בלעדי, או ציבור רחב שמבקש לראות את השקפת עולמו משתקפת על המסך? בסופו של דבר, הכוח האמיתי אינו נמצא באולפנים הנוצצים אלא בסלון של אזרחי ישראל, שבוחרים בכל ערב מחדש למי להאמין וממי לשאוב את המידע שלהם.
אמון הציבור הוא נכס שאי אפשר לקבל בירושה או באמצעות מוניטין היסטורי; צריך להרוויח אותו מחדש יום אחר יום. ייתכן שזו הסיבה האמיתית לעוצמת הוויכוח סביב ערוץ 14 – כאשר מונופול ותיק נסדק, מי שנהנה ממנו מתקשה לקבל את חוקי המשחק החדשים. אך בדמוקרטיה חיונית אין מקום לבלעדיות על הדעות. יש מקום לתחרות בריאה, לריבוי קולות ולציבור חופשי שבוחר בעצמו ובאופן עצמאי כיצד לפרש את המציאות.
