ההחלטה של ראש הממשלה בנימין נתניהו להסיר ברגע האחרון מסדר היום את חוק ועדת החקירה הלאומית אינה נסיגה, אלא תמרון אסטרטגי מושכל שנועד להבטיח דבר אחד: חקר אמת שוויוני ונקי מהטיות פוליטיות.
3+בעוד גורמים בשמאל ובמערכת המשפט דוחקים להקמת ועדת חקירה ממלכתית במתכונתה הישנה, נתניהו מבין כי במציאות הישראלית של 2024, המנגנון הזה סובל ממשבר אמון עמוק שאינו מאפשר לו להגיע לחקר האמת.
ההתנגדות להקמת ועדת חקירה ממלכתית אינה נובעת מחשש מבדיקה, אלא מחוסר אמון מוחלט במנגנון המינוי שלה. במבנה הנוכחי, זהות יו"ר הוועדה והרכבה נקבעים על ידי נשיא בית המשפט העליון.
3+כאשר על הפרק עומד מינויו המסתמן של השופט יצחק עמית – שנתפס בעיני חלקים נרחבים בציבור כסדין אדום של אקטיביזם שיפוטי וניתוק – ברור לכל כי ועדת חקירה כזו תהיה "משחק מכור". הציבור הישראלי, שאיבד את אמונו בבית המשפט העליון כגוף נייטרלי, לא יוכל לקבל הכרעות של ועדה שנתפסת כזרוע ביצועית של אותה אליטה משפטית.
נתניהו פועל כאן מתוך ראייה ארוכת טווח. המהלך להקפאת החוק בשבוע האחרון של מושב הכנסת נועד לנצל את "דין הרציפות". האסטרטגיה ברורה: אם העם ייתן בנתניהו אמון מחודש בבחירות הבאות, הוא יוכל להמשיך את החקיקה בדיוק מהנקודה שבה נעצרה, ולהקים ועדה לאומית שוויונית שתייצג את כל חלקי העם, ולא רק את השקפת עולמו של השופט עמית וחבריו.
3+מנגד, נתניהו מבין כי העברת החוק כעת, תחת איומי פירוק הממשלה או חילופי שלטון אפשריים, היא מהלך חסר תוחלת. ממשלה אחרת, אם תקום, תבטל ממילא את החוק ותדהר להקמת ועדה פוליטית בחסות גלימת השופט. לכן, האחריות הלאומית מחייבת להמתין.
בזמן שנותר עד לסיום המושב, נתניהו בוחר לקדם חוקים דחופים המשרתים את היציבות הלאומית, תוך שהוא שומר את קלף ועדת החקירה לשלב שבו ניתן יהיה להבטיח חקירה הוגנת. לא מדובר בדחיינות, אלא במאבק על דמותה של הדמוקרטיה הישראלית: האם גורל המדינה ייקבע בחדרים סגורים של שופטים שמינו את עצמם, או בוועדה שוויונית שתזכה לאמון הציבור כולו? נתניהו בחר באפשרות השנייה.
