כשמדברים על ההמצאות הגדולות של ארצות הברית, עולים מיד שמות כמו הנורה החשמלית, הטלפון, האינטרנט או האייפון. אך ישנה המצאה אחת שכמעט אינה זוכה להכרה, למרות שמיליארדי בני אדם נעזרים בה מדי יום – הקו הלבן המסמן את שולי הכביש. מי שעמד מאחורי הרעיון היה המטלורג והפילנתרופ ג'ון ואן נוסטרנד דור. בתחילת שנות ה-50 הוא טען כי נהגים זקוקים לנקודת ייחוס קבועה בשעות החשכה, במקום להתמקד בפנסי המכוניות המגיעות ממול. לדבריו, פס צבע פשוט וזול יאפשר לנהגים להישאר במרכז הנתיב ויקטין משמעותית את הסיכון לתאונות.
2+הרעיון התקבל בתחילה בזלזול. הרשויות בקונטיקט דחו את הצעתו, אך דור לא ויתר. הוא אף הציע לממן מכיסו ניסוי בכביש מקומי. תוצאות הניסוי היו חד-משמעיות: הנהגים התרחקו מקו ההפרדה, שמרו טוב יותר על הנתיב, ושיעור התאונות ירד באופן ניכר. גם ניסוי נוסף שנערך בכביש שכונה "עמק המוות" בניו יורק הוכיח את יעילות השיטה. בחמשת החודשים שלפני סימון קווי השוליים אירעו במקום 40 תאונות, ואילו בחמשת החודשים שלאחר מכן ירד המספר ל-14 בלבד.
מצויד בנתונים, פתח דור במסע שכנוע חסר תקדים. הוא שלח מכתבים למושלי מדינות, למהנדסי תחבורה, לפקידי ממשל ואף לנשיא לשעבר הרברט הובר. למרות שהיו מי שטענו כי עלות של 50 דולר למייל היא בזבוז כספי ציבור, דור השיב באמצעות משפט שהפך למזוהה עם המאבק: "צבע זול יותר מדם".
2+בהמשך ערכה מדינת אוהיו ניסוי מבוקר נוסף, שבו הוחלט בהטלת מטבע אילו כבישים יסומנו ואילו לא. התוצאות הראו ירידה של 37% במספר ההרוגים והפצועים בכבישים שסומנו, ומאותו רגע הדרך לאימוץ הרעיון ברחבי ארצות הברית הייתה קצרה.
לפני מותו בשנת 1962 זכה דור לראות את חזונו מתגשם. יום אחד יצא מביתו וראה צוותי כבישים צובעים קו לבן לאורך הדרך הסמוכה לביתו – אותו קו שהפך מאז לסטנדרט בכבישים ברחבי העולם וממשיך להציל חיים מדי יום, גם אם רוב הנהגים כלל אינם יודעים למי הם חייבים אותו.
