טקסי ההלוויה המפוארים של המנהיג העליון לשעבר של איראן, עלי חמינאי, נועדו לשדר עוצמה, יציבות ואחדות לאומית לאחר חודשים של מלחמה מול ישראל וארצות הברית. אולם, מאחורי המצעדים הצבאיים, נאומי התמיכה והפגנות ההמונים, מתאר תחקיר מקיף של ה"ניו יורק טיימס" תמונה שונה לחלוטין: משטר איראני שנקלע למשבר עמוק, הנהגה מפולגת וחשש ממשי בצמרת השלטון מפני השלכותיה הקיומיות של המלחמה.
3+לפי הדיווח, המערכה מול ישראל וארצות הברית לא הסתכמה בפגיעה צבאית וביטחונית, אלא הובילה למשבר כלכלי ואסטרטגי חסר תקדים עבור הרפובליקה האסלאמית. בכירים איראנים ששוחחו עם העיתון תיארו מצב שבו חלקים מרכזיים בהנהגת המדינה הגיעו למסקנה כי המשך העימות עלול לסכן את עצם הישרדותו של המשטר. במוקד המשבר עמדו הפגיעה בייצוא הנפט, המצור הימי האמריקני והחשש מקריסה של מערכות כלכליות חיוניות.
אחד הגילויים הדרמטיים ביותר בדיווח נוגע להתערבותו האישית של נשיא איראן, מסעוד פזשכיאן, מול המנהיג העליון החדש, מוג'תבא חמינאי. לפי ארבעה בכירים איראנים שצוטטו ב"טיימס", פזשכיאן הבהיר למנהיג העליון כי המצב הכלכלי במדינה הגיע לנקודת שבירה, ואף איים להתפטר אם איראן תדחה את ההסכם המתגבש עם ארצות הברית. במקביל, נגיד הבנק המרכזי האיראני שלח מכתב שבו התריע כי אם המצור יימשך, המדינה עלולה להתמודד עם מחסור חמור במזון ובתרופות כבר עד סוף חודש אוגוסט.
3+לפי אותם מקורות, ההערכות שהוצגו בפני ההנהגה קבעו כי איראן מתקשה למכור נפט בהיקפים הנדרשים לקיום המשק, וכי גם מציאת נתיבי סחר חלופיים אינה מספקת מענה לצרכים הכלכליים של המדינה. האזהרות הללו, כך דווח, היו בין הגורמים המרכזיים שהביאו את מוג'תבא חמינאי לאשר את המשך המשא ומתן עם ארצות הברית, חרף ההתנגדות האידיאולוגית העמוקה במחנה השמרני.
אלא שההחלטה לפתוח במגעים עם וושינגטון לא הביאה לרגיעה בתוך המשטר – אלא להפך. לפי ה"טיימס", בצמרת האיראנית מתנהל מאבק כוח חריף בין מחנה פרגמטי, הכולל בכירים במשמרות המהפכה, את נשיא איראן ואת יו"ר הפרלמנט מוחמד באקר קאליבאף, לבין מחנה קיצוני המתנגד לכל פשרה עם ארצות הברית ודורש להמשיך בעימות. בשבועות האחרונים, כך דווח, הפכו ההאשמות ההדדיות לגלויות, וכללו טענות לבגידה, לניסיון הפיכה ולחתירה תחת סמכותו של המנהיג העליון.
3+הדיווח מצביע גם על שינוי עמוק במבנה הכוח של המשטר האיראני. בעוד עלי חמינאי שלט במשך עשרות שנים כמעט ללא עוררין, מותו הותיר חלל שלטוני שממלאים כיום גורמים שונים, ובראשם בכירי משמרות המהפכה והמערכת הפוליטית. לפי גורמים איראנים ששוחחו עם העיתון, תהליך קבלת ההחלטות הפך קולקטיבי יותר, באופן שהיה בלתי נתפס בתקופת שלטונו של המנהיג הקודם.
בתוך כך, היעדרותו המתמשכת של מוג'תבא חמינאי מהמרחב הציבורי רק מעמיקה את סימני השאלה סביב יכולתו לבסס את שלטונו. המנהיג העליון החדש לא נראה בפומבי מאז נכנס לתפקידו, ואף נעדר מחלק מטקסי האבל המרכזיים של אביו. לפי גורמים המעורים בהכנות לטקסי ההלוויה, הוא ביקש להשתתף בטקס הקבורה המתוכנן בעיר משהד, אך גורמי הביטחון התנגדו לכך מחשש לניסיון התנקשות או לחשיפת מקום הימצאו.
למרות מאמצי המשטר להציג את טקסי ההלוויה כהפגנת כוח ואחדות, הדיווח של ה"ניו יורק טיימס" מצייר תמונה הפוכה: מלחמה שהותירה את איראן מוחלשת, הנהגה הנאבקת על דרכה, ומאבק פנימי על השאלה האם עתידה של הרפובליקה האסלאמית טמון בהמשך העימות – או דווקא בניסיון להגיע להסדר היסטורי עם ארצות הברית לאחר כמעט חמישה עשורים של עוינות.
