אריאל הורוביץ, בנה של כלת פרס ישראל נעמי שמר ז"ל, מגיע הערב (מוצ"ש) לריאיון מרתק עם עודד הרוש כשהוא במקום שלם יותר ביחס לשם משפחתו המפורסם. במשך שנים התקשה להיות מוצג כ"בנה של נעמי שמר", אך כיום, למעלה מעשרים שנה לאחר מותה, הוא חש שלם עם זהותו כאמן וכיוצר.
5+חלק נרחב מהשיחה עוסק בדמותה של אמו וביהדות המיוחדת ששררה בביתם. הורוביץ מתאר בית שלא היה דתי במובן ההלכתי, אך היה ספוג בתנ"ך, בתלמוד, בהיסטוריה יהודית ובתחושת שייכות עמוקה לעם היהודי ולארץ ישראל. לדבריו, אמו הייתה "נפש יהודי הומייה" גם ללא אורח חיים דתי.
הוא מספר שבביתם דיברו תנ"ך באופן טבעי, השתמשו בדמויות מקראיות להסברת מציאות יומיומית, וראו בציונות המשך ישיר של הסיפור היהודי. הורוביץ מתעכב על פרשנותה של אמו ליהדות, ומציין ששירים כמו "יבנה המקדש" נכתבו מתוך אמונה בבניית חברת מופת בארץ ישראל, ולאו דווקא מתוך תפיסה משיחית.
5+אחד הסיפורים המרגשים ביותר בריאיון הוא סיפור הולדתו של השיר "לו יהי". הורוביץ מספר כיצד בזמן מלחמת יום הכיפורים התבקשה אמו להכין שיר לחיילים. אביו, מרדכי הורוביץ, אמר לה שזו מלחמה יהודית ושיש לכתוב לה מנגינה יהודית, ובדרך לטלוויזיה היא כתבה מחדש את הלחן והמילים.
הורביץ ממשיך ומספר על נקודת מפנה חשובה בחייה של נעמי שמר: לאחר מלחמת העצמאות, כשרבים מבני דורה נפלו, היא ביקשה מהקיבוץ לצאת ללימודי מוזיקה באקדמיה. למרות התנגדות חברי הקיבוץ, היא התעקשה, והחלטה זו אפשרה את כל יצירתה המאוחרת והפכה אותה לדוגמה לאומץ אישי.
5+במהלך פינוי ביתה של אמו לאחר מותה, מצא הורוביץ מכתב שכתבה לה סבתו רבקה בזמן לימודיה, שהפך בהמשך לשיר "המכתב של רבקה לנעמי". המסר המרכזי במכתב היה הצורך להתרחק מהעבודה היומיומית כדי להביא רוח, תרבות והשראה לקהילה, מסר שהפך גם לאישי עבורו.
הורוביץ מדבר גם על יחסיו המורכבים עם עולם המוזיקה. בניגוד למה שנהוג לחשוב, הוא לא מיהר להיות מוזיקאי וניסה במשך שנים להיות "בן אדם רגיל", כולל שירות צבאי וניסיון לקורס טיס. רק לאחר טיול בקנדה, שם נחשף לעולם הג'אז, החליט להירשם ללימודים ברימון.
5+גם אז חשב שיהיה נגן ולא יוצר, ורק במהלך לימודיו גילה את כישרונו האמיתי בכתיבת שירים. הוא מספר בהרחבה על נעמי שמר כמורה למוזיקה, שהעניקה לו שיעורים מקצועיים שלא ניתן היה לקבל בשום מקום אחר, וטיפים כמו לעשות בפזמון את ההפך מבית השיר.
במהלך הריאיון הוא מתייחס גם לסערות הציבוריות סביב נעמי שמר בשנותיה האחרונות. הוא דוחה את הטענות שהוצגו נגדה כגזענית וטוען שחלק מהציטוטים שיוחסו לה סולפו או הוצאו מהקשרם. לדבריו, ברגע שהחלה להביע עמדות נגד פינוי יישובים ולתמוך ברעיון ההתיישבות, נוצרו ניסיונות מכוונים להרחיק אותה מהקאנון התרבותי.
5+למרות זאת, הוא מדגיש כי עשרים שנה לאחר מותה היא עדיין אחת היוצרות המושמעות והאהובות בישראל, מה שמעיד בעיניו על כוחה של יצירה אמיתית. אחד הרגעים האישיים ביותר הוא תיאור ימיה האחרונים של אמו, בהם התמודדה עם מחלתה מתוך השלמה ואצילות, ובחרה "לרקוד עם מלאך המוות".
זמן קצר לפני שנפטרה אמרה לו שהיא מרגישה בת מזל משום ש"נתנה יום עבודה" – משפט שנחרט בו עד היום. בשנים האחרונות הורוביץ מרגיש שהוא משלים מעגל, ויצר מופע המבוסס על שיריה ואף כתב עבורה את השיר "לא בידינו", כשהוא מרגיש שהוא מחזיר לה מתנה.
5+לקראת סוף הריאיון הורביץ מדבר גם על השינוי שעבר בתפיסותיו הפוליטיות. כצעיר הגדיר את עצמו כאיש שמאל שגדל בבית ימני, אך כיום הוא מסרב להגדיר את עצמו במונחים של ימין ושמאל. לדבריו, המציאות הישראלית ובעיקר אירועי 7 באוקטובר גרמו לו להבין שהסכסוך מורכב הרבה יותר. הוא מתאר את עצמו כאדם שמחפש פשרות ושלום, אך גם כאדם שהתפכח מאשליות לגבי הצד השני ומכיר במורכבות הביטחונית והלאומית של המציאות בישראל.
