אין דרך לתאר את ההתרגשות שלנו כששמענו על ההחלטה להעביר את סמכויות התכנון והבנייה במתחמים היהודיים בחברון מעיריית חברון הערבית לידי מדינת ישראל. גם למי שלא ממש יודע איפה זה בדיוק חברון או מה זה הסכמי חברון – ירגיש מיד שזו איננה עוד החלטה מנהלית. זהו צעד של ריבונות בפועל.
4+למה הרגשנו ככה? זה פשוט – במשך קרוב לשלושה עשורים נשמר מצב אבסורדי שבו חלק מהסמכויות הנוגעות לאתרים יהודיים וליישוב היהודי בחברון היו כרוכות במעורבות של עיריית חברון הערבית. תקלטו את האבסורד – ישות ערבית זרה שמחליטה ליהודים מה לעשות בארץ ישראל, בארץ התנ"ך!
כעת, סוף כל סוף, לאחר 30 שנות כלימה – מדינת ישראל הפקיעה את הסמכויות הללו והעבירה אותן לידיה. לא עיריית חברון הערבית תקבע, אלא ממשלת ישראל. לא רשות פלשתינית, אלא ריבון ישראלי. לא פחות חשובה מן ההחלטה עצמה היא זהות מקבליה. שר הביטחון, ישראל כ"ץ, ושר האוצר והשר במשרד הביטחון, בצלאל סמוטריץ', הם שהובילו את המהלך והכריזו עליו.
4+לא מדובר בהחלטה של פקידים או של גורמים מקומיים, אלא בהחלטה של הדרג המדיני הבכיר ביותר האחראי על הנעשה ביהודה ושומרון. זהו צעד חשוב של ערעור על הסכמי אוסלו באמצעות קבלת אחריות, הפעלת סמכות וקביעת עובדות בשטח. חברון מלמדת שמה שניתן היה להעביר במסגרת אוסלו – ניתן גם להשיב.
המהלך בחברון מצטרף למציאות רחבה יותר. ההתיישבות מתפתחת, חוות חדשות קמות במרחבי יהודה ושומרון, והציבור הישראלי הולך ומתרחק מן התפיסה של חלוקת הארץ לשטחי A, B ו־C. החלוקה הזאת, שנולדה בהסכמי אוסלו, נתפסה במשך שנים כמציאות קבועה. בפועל, היא הולכת ומאבדת את הלגיטימיות הציבורית שלה.
4+אך הבעיה באוסלו לא הייתה רק גיאוגרפית. הסכמי אוסלו לא רק ניסרו את הארץ ופצעו את הרצף הלאומי וההתיישבותי שלה. הם גם יצרו תקווה להקמת מדינה פלסטינית בלב הארץ – תקווה שהפכה במשך השנים למנוע מרכזי של הסכסוך במקום לפתרונו.
מאז חתימת ההסכמים שילמו אזרחי ישראל מחיר דמים כבד. למעלה מ־1,500 יהודים נרצחו בפיגועי טרור במסגרת גלי הטרור שפרצו לאחר אוסלו. במקום חינוך לשלום קיבלנו הסתה. במקום פירוק תשתיות טרור קיבלנו האדרת מחבלים. במקום פיוס קיבלנו המשך של מאבק לאומי נגד עצם קיומה של מדינת ישראל.
4+אך גם אילו כל ההבטחות של אוסלו היו מתגשמות, אסור לוותר על הארץ, מקום הזהות שלנו, ההיסטוריה שלנו. ארץ ישראל אינה שייכת רק לבני הדור הזה. היא ירושה שקיבלנו מן הדורות הקודמים ופיקדון שאנו מחויבים להעביר לדורות הבאים. לאיש אין סמכות מוסרית או לאומית לוותר עליה. היא אינה רכושם של מנהיגים, ממשלות או הסכמים מדיניים. היא שייכת לעם ישראל כולו – לאנשי העבר, ההווה והעתיד.
הריבונות הרשמית תבוא בהחלטה לאומית של מדינת ישראל – בהחלטת ממשלה או בהכרעת הכנסת – שתחיל את החוק והריבונות הישראלית על יהודה ושומרון. אך הדרך לריבונות נסללת כבר היום. ההחלטה להפקיע סמכויות מעיריית חברון הערבית ולהעבירן לידי מדינת ישראל אינה עדיין החלת ריבונות מלאה, אך היא בהחלט ביטוי של ריבונות בפועל.
4+לראשונה זה שנים, מדינת ישראל אינה מקבלת כמובן מאליו את חלוקת הסמכויות שנוצרה בהסכמי אוסלו, אלא משיבה לידיה סמכויות שהועברו לגורם פלשתיני. זהו צעד חשוב של ערעור על הסכמי אוסלו באמצעות קבלת אחריות, הפעלת סמכות וקביעת עובדות בשטח. חברון מלמדת שמה שניתן היה להעביר במסגרת אוסלו – ניתן גם להשיב.
חברון אינה סוף הדרך – היא סימן דרך לריבונות ולערעור על הסכמי אוסלו. כעת נדרשת ההכרעה הגדולה: החלטה לאומית של מדינת ישראל – בהחלטת ממשלה או בהכרעת הכנסת – להחיל את החוק והריבונות הישראלית על יהודה ושומרון.
לא חלוקה אלא אחריות.
לא נסיגה אלא ריבונות.
לא אוסלו אלא ישראל.
