החשש כעת בישראל הוא שצה"ל יחזור לאותה רצועת ביטחון פאסיבית בלבנון – סטטית, סטגנטיבית, שמזמינה את האויב להניח מטענים ולהמתין למארבים כנגד לוחמינו כמו באותה הרצועה הקודמת הידועה לשמצה. זה מזכיר ימים אפלים, בהם קמו לנו תנועות כמו ארבע אימהות, שבמקום שיבקשו להעמיק את רצועת הביטחון ולהפוך אותה לשטח בטוח תרתי משמע, בו כל מי שנכנס – מחוסל, בחרו באפשרות השנייה: בריחה, התקפלות והתרפסות. כיאה לאג'נדה הזו.
4+בין אם נשיא ארה"ב, ידידנו טראמפ, יכריח בנושא הלבנוני לסגת מהרצועה או להפחית את התקיפות נגד אויבנו בלבנון, על ראש הממשלה שלנו לסרב בתוקף לבקשתו ולהסביר לו כאחד עם תודעה היסטורית גבוהה, שלארצות הברית היו בעיות קשות של גבולות למול הממלכה הבריטית, האימפריה הספרדית, הצרפתית והשבטים האינדיאנים, עד שהכריזה על עצמאותה ב-1776, שבקרוב האומה של טראמפ תציין 250 שנה לעצמאותה – רבע מילניום (!).
אף אמריקני, לא היה מסכים לכך שהאזרחים שלו יהיו תחת סיכון וגם אם האיש מוושינגטון יסרב לקבל את ההסבר הזה, על נתניהו לעשות אך ורק את מה שהעם דורש. אצלנו לעומת זאת, למרות שהכרזנו על עצמאותנו ב-1948, אנחנו עדיין נאבקים עליה ברצועות ביטחון שהן קיומיות עבורנו במלוא מובן המילה. בשבתנו כמעצמה אזורית, לא נרשה אויבים בסמוך ליישובים. אין כל ספק שנתניהו יידע להסביר את הדברים לאשורם ולפרטי פרטים, עד כמה הרצועות האלה חשובות לנו קיומית גם בלבנון, גם בסוריה וגם בעזה.
4+הגזרה החשובה כרגע – לבנון. הדפנו ודחפנו את חיזבאללה צפונה. הרחקנו את האיום הקיומי על תושבי הצפון מפני פשיטה ליישובים ומפני ירי בכינון ישיר אבל האתגר כרגע הוא לשמר את ההישג הזה ולהעמיק אותו עוד יותר צפונה.
אסור לשקוד על השמרים, בעיקר בגלל הזיכרון הקצר של חלק קטן מהציבור אצלנו, שמיד עלול להתחיל במסע החלשה של בריחה נוספת מלבנון.
ההעמקה של הרצועה הזו לא יכולה להיות כשאנחנו בעמדות ללא תנועה. אם כבר אנו בימים של הגביע העולמי בכדורגל, המשל הוא ברור: כשלא מבצעים תנועה בכדורגל, חוטפים שערים. אף בונקר של מערך הגנה, לא יעזור לאף נבחרת כדורגל. כך גם בתוך שטח האויב. שר הביטחון חייב להורות לרמטכ"ל ואייל זמיר צריך להורות לאלופי הפיקוד שלו ולאוגדות שמתחתיהם, ולחטיבות ולגדודים: "לחסל כל איום. ליזום ולחתור למגע ללא הרף". צה"ל חייב לחזור להיות הביריון השכונתי בלבנון, כפי שהיה כזה בתקופת שאגת הארי, תוך השגת אותה רצועת ביטחון מבורכת בימים האחרונים של שאגת הארי.
4+האתגר של מדינת ישראל הוא לא רק כלפי אומות העולם אלא גם כלפי השמאל הישראלי והאופוזיציה המנותקת, שמבחינתם, לחזור כבר מחר לקווי ה-6 באוקטובר בכל הגזרות, תמורת הסכם שקרי כזה או אחר. הם אוהבים שקט, מכורים לשקט, לטווח הקצר והבינוני. את רוב הציבור בעם ישראל זה לא אמור לעניין. מדינת ישראל חייבת להשתקע בדרום לבנון ובעתיד אף לספח חלקים נרחבים ולא לשחררם לעולם, כשצה"ל יושב שם בגרסה הלוחמנית שלו. ע"י כך שזו הנקודה הצפונית ביותר שלו וממנה יוצאים לכל מערכה נגד האויב בלבנון, בין אל מדובר בחיזבאללה או בארגון אחר שיקום במקומם.
ראינו כולנו מה קורה ברכס הבופור לאחר ששחררנו אותו מחדש מהכיבוש השיעי הברברי, צפינו כולם בבונקרים ובשטחי המלחמה והטרור שחיזבאללה הקים שם כדי לרצוח בנו. האווירה שהייתה כאן לפני הבריחה בשנת 2000 היא לברוח ולברוח ולברוח, כמה שרק אפשר, מכל שטח אפשרי. הרחיקו לכת עד כדי סרטים של החלשה לאומית יהודית. הופקו כאן סרטים כמו "הבופור" של יוסף סידר. אוי לבושה. אוי לכלימה.
4+יש עוד רכס חשוב ביותר שרק בשבת האחרונה השגנו: רכס עלי א-טאהר, רכס חשוב מאין כמותו, ששולט על מטולה ואצבע הגליל שלנו. אסור לעצור – עד לניצחון. מהו ניצחון? לגזור שטח לאויב ובכך להרתיעו.
בחזרה לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות: בכל הכבוד ליועציו של טראמפ, ואנס, וויטקוף וקושניר (ואין כל כך כזה כמו ל- ג'יימס דייוויד ואנס – James David Vance), אנשי העסקים האלה, העסקנים הקטנים האלה, לא אמורים להשפיע על הביטחון של תושבי מדינת ישראל בפרט של אחינו תושבי הצפון האהובים.
4+יש מגוון איומים בלבנון שצה"ל יודע להתמודד איתם בנחישות וככל שיחסל מחבלים, כך ייטב. אם כי לאיום הרחפני סיב, טרם נמצא פתרון. אין מדובר באיום המשנה מציאות אסטרטגית אלא בבעיה עולמית חדשה מאוד, החל משנת 2024 שגם לגביה המוח היהודי יידע למצוא פתרון.
כולנו תקווה, אם כי אני די בספק שהרמטכ"ל זמיר חושב בדיוק בדרך הזו. כולנו ציפייה שצמרת צה"ל לא עושה שימוש פוליטי בשהות בלבנון, בכך שהיא מנסה להרגיע ולרסן את הסוס הדוהר, הגיבור ביותר בכדור הארץ והכוונה ללוחמי צה"ל, המכבים בני ימינו. היו לנו אלופים לאורך שנות ה-90 שכל כך ששו לברוח מלבנון ולכן הדהדו את משנתם הפוליטית כלפי מעלה, כלפי הדרג המדיני, כלפי ארגוני שמאל שדחפו לברוח מלבנון. לא עוד. לא ניתן. לא יקרה. לא יהיה.
