יוני 2026. דונלד טראמפ חותם בוורסאי על הסכם עם איראן. הנשיא הצרפתי מוחא כפיים. המצלמות מתעדות. העולם חוגג.
2+וקשה שלא לחשוב על הפעם הקודמת שבה העולם התכנס בוורסאי כדי לחתום על הסכם אחרי מלחמה. ביוני 1919 גרמניה המובסת הושבה לשולחן ונדרשה לשלם. היא איבדה כוח, איבדה נכסים, קיבלה מגבלות ופיצויים.
ב-2026 התמונה הפוכה לגמרי. כי אם ארצות הברית וישראל הן אלה שנסוגות, מפנות כוחות ומשלמות על נזקי המלחמה, בעוד המשטר האיראני שורד, נשאר על כנו ומקבל נתיב לשיקום – אז עולה שאלה אחת פשוטה: מי בדיוק הובס כאן?
2+הרי במשך שנים נאמר לנו שאיראן היא האיום. שהגרעין הוא האיום. שהטרור האזורי הוא האיום. שצריך להפעיל לחץ עד שהמשטר בטהרן יבין שהוא הפסיד. ואז מגיע רגע החתימה, ומי שנראית כמו הצד שיכול לנשום לרווחה היא דווקא איראן.
הטקס מתקיים בוורסאי, אבל המסר מגיע מטהרן. ולכן אולי השאלה החשובה ביותר היא לא מה כתוב בהסכם, אלא מה יחשבו עליו בעוד עשור מהיום.
2+האם יזכרו אותו כרגע שבו המערב כפה על איראן מחיר אמיתי? או כרגע שבו איראן למדה שאפשר לטבוח בעשרות אלפים, לירות טילים על אזרחים חפים מפשע, לממן ארגוני טרור בכל העולם לשרוד מלחמה, ולהחזיק מעמד מספיק זמן – כדי לקבל מחיאות כפיים בארמון ורסאי.
