אחד הלקחים העתיקים ביותר בהיסטוריה הצבאית הוא שמלחמות הן ממלכת אי-הוודאות. אתה יודע מתי אתה מתחיל אותן, אך אינך יודע מתי הן יסתיימו. נדמה שדונלד טראמפ שכח את הכלל הזה, או שכלל לא הכיר אותו מלכתחילה. כאשר שב לבית הלבן, הוא שידר ביטחון מוחלט; איראן הוצגה כיריב שניתן להכניע במהירות באמצעות שילוב של לחץ צבאי, לחץ כלכלי ואיומים פומביים. המסר היה פשוט: האמריקנים יקבעו את התנאים, והאיראנים יתקפלו.
3+להערכתי, טראמפ הניח שמדובר במערכה קצרה, חודש, אולי חודשיים, שבסופה בטהרן יבינו שאין להם ברירה אלא לקבל את דרישותיו. אלא שהמציאות, כמו פעמים רבות בהיסטוריה, סירבה לשתף פעולה. המלחמה לא הסתיימה לפי לוח הזמנים המתוכנן, איראן לא קרסה, והאזור לא נרגע. במקום לעמוד מול יריב מובס, טראמפ מצא את עצמו מול עימות מתמשך שאיים ללוות אותו אל תוך סדרת אירועים פוליטיים ואישיים בעלי משמעות עצומה עבורו.
לפתע המלחמה כבר לא הייתה רק סוגיה ביטחונית, היא התקרבה ללוח השנה הפוליטי. המונדיאל מעבר לפינה, יום הולדתו ה-80 מתקרב, וחגיגות 250 השנים לעצמאות ארצות הברית הן אירוע היסטורי שטראמפ מבקש להטביע עליו את חותמו. בחירות האמצע מתקרבות, והנשיא יודע שכל עימות ממושך במזרח התיכון עלול להפוך במהרה מנכס פוליטי לנטל פוליטי כבד. כאן, לדעתי, התרחש השינוי המשמעותי בעמדתו.
3+הנשיא שהבטיח "גיהנום" החל לחפש נקודת יציאה. הנשיא שהציג עצמו כמי שמכתיב תנאים החל להיראות כמי שמחפש הסכם כמעט בכל מחיר. השינוי לא קרה מפני שאיראן השתנתה, אלא מפני שהשעון הפוליטי החל לתקתק. מלחמות אינן מתנהלות לפי לוחות זמנים של קמפיינים; הן אינן מתחשבות באירועי ספורט, בחגיגות לאומיות או בבחירות. דווקא משום כך הן כה מסוכנות לפוליטיקאים שבטוחים שיוכלו לשלוט בהן באופן מוחלט.
מה שהחל כהבטחה לכופף את איראן באמצעות כוח, מסתיים כיום במאמץ אמריקני להשיג הסכם שיאפשר לטראמפ לרדת מהעץ מבלי להודות שטעה בהערכתו. תומכי ההסכם יכנו זאת פרגמטיות ויטענו שמניעת מלחמה רחבה היא הישג מדיני. מבקריו יאמרו דבר אחר לגמרי: שכאשר טראמפ הבין שהעימות עלול להימשך הרבה מעבר למה שתכנן, הוא בחר בנתיב הקל יותר מבחינתו הפוליטית. השאלה האמיתית היא מה גרם לארצות הברית לעבור מעמדת כוח מוצהרת לעמדת פשרה.
3+התשובה פשוטה: טראמפ גילה מחדש את מה שכל מדינאי רציני יודע כבר מאות שנים – מלחמה היא ממלכת אי-הוודאות. להבנתי, מאחורי השינוי החד מסתתר גם חוסר אמון ביכולתה של ארצות הברית להשיג הכרעה מהירה ונקייה במחיר נמוך. העשורים האחרונים בעיראק ובאפגניסטן הוכיחו שוב ושוב כי עליונות טכנולוגית אינה מבטיחה הצלחה אסטרטגית מהירה, וטראמפ חושש שההיסטוריה תחזור על עצמה גם הפעם.
טראמפ מביט על ישראל ורואה מדינה קטנה שמצליחה להציג רמת ביצוע צבאית גבוהה, מודיעין מדויק וחופש פעולה מבצעי מרשים. במקביל, הוא יודע שכל מעורבות אמריקנית ישירה תעמיד את צבאו תחת זכוכית מגדלת עולמית. הוא חושש מהמחיר הפוליטי של נפגעים אמריקנים ומהביקורת מבית שתשאל מדוע ארצות הברית נשאבת לעוד מלחמה שאינה נתפסת כאינטרס אמריקני מובהק. הוא חושש מהשוואה בלתי נמנעת בין ביצועי ישראל לביצועי הצבא האמריקני.
3+במילים אחרות, טראמפ אינו חושש רק מהאיראנים, אלא ממבחן התוצאה. הוא חושש שהמלחמה לא תסתיים מהר ולא תיראה טוב על מסכי הטלוויזיה. ככל שהחשש הזה גדל, כך גוברת הנכונות לחפש הסכם. לא בהכרח משום שאיראן נחלשה, אלא משום שהמחיר הפוליטי של המשך העימות נראה בעיניו גבוה יותר מהמחיר של ויתורים במסגרת הסכם. מה שהחל ב"גיהינום" מסתמן כיום כניסיון להשיג שקט בכל מחיר.
לסיכום, טראמפ הגיע לעימות מתוך הנחה שניתן יהיה להכניע את איראן בשבועות ספורים, אך גילה שהמציאות מורכבת יותר. ככל שהעימות התארך, הוא הבין שהוא עלול להיגרר למלחמה לא פופולרית עם נפגעים וביקורת ציבורית גוברת. לכן, המדיניות של “אני אעשה להם גיהינום” הפכה לניסיון להשיג הסכם שיוציא אותו מהתסבוכת. בעיניי, זהו אינו הסכם של עוצמה, אלא הסכם כניעה שנולד מחשש אמיתי מהמשך העימות ומתוצאותיו.
