רשת אל-ערביה הסעודית פרסמה היום (שלישי) את המסמך שהיא מגדירה כ"טיוטת ההבנות בין וושינגטון לטהרן". המזכר מציג מסגרת מורכבת של "דה-אסקלציה" (הפחתת מתחים) שנועדה לייצב את המזרח התיכון בטווח הקצר.

על פי המסמך, ארה"ב ואיראן סיכמו על הפסקת פעולות איבה בכל החזיתות, כולל בלבנון, והתחייבות איראנית להבטיח את חופש השיט במיצר הורמוז, בתמורה להקלה משמעותית בסנקציות הכלכליות ולאפשרות של איראן לשוב לשוק הנפט העולמי, וכל זאת תחת הגדרה של "הבנות ביניים" בלבד שנועדו לקנות זמן עבור הצדדים.
לפי הפרסום, ההסכם מבוסס על צעדים מדורגים שנועדו לבנות אמון, תוך הצבת לוחות זמנים ברורים ומנגנוני פעולה מפורטים: הצדדים מסכמים על הפסקת אש לתקופה של 60 יום, הניתנת לחידוש או לשינוי בהסכמה הדדית. דגש מיוחד מושם על סיום מיידי של פעולות צבאיות בכל החזיתות האזוריות, כולל בזירה הלבנונית, כצעד ראשון בדרך ל"דה-אסקלציה" אזורית מקיפה.

באשר לפתיחת מיצר הורמוז, איראן מתחייבת להסיר מוקשים ומכשולים ימיים ולהבטיח מעבר בטוח למכליות נפט וכלי שיט מסחריים ללא תשלום אגרות נוספות. איראן נוטלת על עצמה את האחריות המלאה לביצוע הצעדים הטכניים והביטחוניים הנדרשים לניקוי המיצר.

המטרה היא החזרת תנועת כלי השיט ל"רמות שלפני ההסלמה" בתוך תקופה שלא תעלה על 30 יום. בהקשר זה, איראן מדגישה את מחויבותה ל"זכויותיה הריבוניות" במיצר בהתאם לחוק הבינלאומי – נקודה שעדיין נתונה תחת דיון טכני בין הצדדים.
בנוסף, ארה"ב תעניק פטורים ספציפיים מסנקציות שיאפשרו לאיראן לייצא נפט ולחדש פעילות כלכלית. שחרור חלקי של נכסים וכספים איראניים מוקפאים יתבצע בשלב הראשון, בהתאם למנגנון פיננסי שיוסכם על ידי שני הצדדים. במקביל, יפעלו הצדדים להסרת מגבלות על נמלים איראניים באופן הדרגתי תוך 30 יום, זאת תחת "מנגנוני אימות מוסכמים" שיהיו מקובלים על שני הצדדים.

כמו כן, הצדדים מסכימים לנהל משא ומתן אינטנסיבי במשך 60 הימים הקרובים במטרה לגבש הסכמות ארוכות טווח על פעילות גרעינית, מנגנוני פיקוח והתחייבויות הדדיות, תוך שמירה על הסטטוס קוו הנוכחי לאורך תקופת הרגיעה.
למרות התמונה האופטימית שמשתקפת בטיוטה, המסמך חושף מחלוקות עמוקות שטרם נפתרו, אשר עלולות לטרפד את המהלך כולו: כאשר הנוכחות הצבאית האמריקנית מהווה את המוקש הגדול ביותר. בטיוטה נכתב במפורש כי הצדדים "ממשיכים לדון" בסידורים הביטחוניים והצבאיים הקשורים לנוכחות האמריקנית בסביבת איראן. מדובר בנקודת מחלוקת קריטית שנותרה ללא פתרון בשלב זה ומהווה נקודת חיכוך מתמדת בין וושינגטון לטהרן.

עצם הדרישה ש"מנגנוני האימות" יהיו "מוסכמים" על שני הצדדים מעלה סימני שאלה בקרב מומחים. אם הפיקוח על הוויתורים האיראניים תלוי בהסכמתה של איראן על אופן ביצועו, קיים חשש כבד שהפיקוח יהיה מוגבל, חסר שיניים ולא יאפשר לארה"ב לוודא שאיראן אכן עומדת בהתחייבויותיה בשטח.
בעוד איראן מתחייבת לנקות את המיצר, היא ממשיכה להדגיש את ריבונותה בו. המשמעות היא שגם אם תהיה הפוגה, איראן מכינה את הקרקע להמשך תביעת בעלות על המיצר, דבר שעלול להוביל לחיכוך מחודש ברגע שהפוליטיקה האזורית תשתנה. חשוב להדגיש שמדובר ב"הבנות ביניים" בלבד. המסמך אינו מציע פתרון קבע לאף אחת מהסוגיות האסטרטגיות, אלא מהווה כלי לקניית זמן הדדית.

מדובר בצעד ראשון וזהיר שנועד "לקנות שקט", כאשר האיראנים מקבלים "חמצן כלכלי" קריטי בדמות ייצוא נפט ושחרור כספים, וארה"ב רושמת לעצמה הישג קטן בייצוב הנתיבים הימיים ובמניעת התלקחות כוללת.
