לפני שנה יצאה ישראל למבצע "עם כלביא", מבצע דרמטי עם הצלחות צבאיות מפוארות. הניצחון על איראן נראה קרוב, וגם לאחר מכת הפתיחה של "שאגת הארי" נדמה היה שאיראן מתרסקת. אולם כעת, כשצפוי להיחתם הסכם בין ארצות הברית לאיראן על הפסקת הלחימה, בישראל מאוד מודאגים. ההסכם המסתמן עלול לפגוע במדינה פעמיים: הן בטווח הקצר והן בטווח הארוך.
1+בטווח הקצר, ההסכם מקבע עובדה בת 60 ימים, כשבפועל איראן אינה נותנת דבר ומקבלת בתמורה גם הפסקת אש, גם פתיחה של מצרי הורמוז וגם הפשרת עשרות מיליארדי דולרים. המציאות הזו מעלה את השאלה המטרידה האם חופש הפעולה הישראלי בתוך איראן נשמר, ומהן ההשלכות הישירות של המהלך על זירת לבנון ועל יכולת התמרון הצבאית של צה"ל באזור.
בטווח הרחוק, ההסכם לא מספק תשובה ברורה לגבי עתיד פרויקט הגרעין. סעיף האורניום המועשר נוסח באופן כללי מדי ומשאיר לאיראן יכולות מתחת לאדמה, באזורים שבהם ישראל לא תקפה. איראן, בסבירות גבוהה, תקפיא את הפרויקט באופן זמני, אך תוכל לחזור אליו מתי שתרצה. בנוסף, אין בהסכם מענה לאיום הטילים הבליסטיים ולהמשך מימון הפרוקסים – החות'ים, חיזבאללה וחמאס.
1+הבעיה הגדולה היא שההסכם מקבע מציאות על הנייר, בעוד ששני שומרי הסף, הנשיא טראמפ וראש הממשלה נתניהו, לא יישארו בתפקידם לנצח, ועל כך בדיוק איראן בונה. האיראנים המוכים רוצים למשוך זמן ולעבור את עידן טראמפ-נתניהו, ואז לעשות את מה שהם הכי טובים בו: להפר את ההסכם בשיטתיות תוך ניצול השינויים הפוליטיים במערב כדי להשתקם ולהתעצם מחדש.
מצב זה מסכן את ביטחון המדינה, שכן ההסכם משאיר את ישראל לבד אל מול יכולת השיקום האיראנית. האתגר הגדול של נתניהו הוא לשמור על האינטרס הביטחוני ועל חופש הפעולה במזרח התיכון. עליו לקחת את ההישג הצבאי העצום של המלחמה ולמנף אותו לתוצאה ממשית בשטח, מתוך הבנה שבמקרה של איראן, הנייר שעליו נחתם ההסכם פשוט אינו שווה דבר.
