שבוע שעבר שמענו את זעקות הדמוקרטיה המזויפות. כרגיל, לפני כל מערכת בחירות, אותם פרשנים, אותם מומחים, אותם תסריטי אימה – שוב חוזר הניגון.
3+נתניהו לא יכיר בתוצאות, נתניהו לא יפנה את בלפור, נתניהו יוביל את ישראל לקפיטול ישראלי. זוכרים שבן כספית הזהיר וטען שיש לו מידע מבפנים? על כך שמישהו שקרוב לנתניהו, סיפר על תרחישים מדאיגים.
גם עו"ד דין ליבנה, שמונה לאחרונה למנכ"ל ועדת הבחירות, רמז בעצמו שהוא חושש שמישהו לא יכיר בתוצאות הבחירות. לא צריך היה להיות גאון גדול כדי להבין למי הוא התכוון.
3+ואז הגיע השופט לשעבר חנן מלצר – שכבר לקח את זה צעד אחד קדימה. לא רק חשש מאי הכרה בתוצאות אלא, אולי בכלל לא יהיו בחירות? רק שיש בעיה אחת קטנה – המציאות.
כי כל התחזיות האלה כבר נוסו בעבר. זוכרים? נתניהו הפסיד, הכיר בתוצאות, פינה את בלפור, פינה את הלשכה והעביר את השלטון.
אך מה לעשות שבסוף נתניהו חזר לשלטון בדיוק באותה דרך שבה עזב – דרך הקלפי.
3+ככה היא דרך הדמוקרטיה. תפנימו! ואם כבר מדברים על קפיטול, כדאי להזכיר לציבור שהאירוע שהכי התקרב בישראל לתמונות שראינו בוושינגטון לא הגיע מהימין, ומי שניסה לפרוץ בעבר לכנסת – הם דווקא מפגיני השמאל.
וכאן בדיוק נכנסת האמרה העתיקה: "כל הפוסל במומו פוסל". אתם לא רואים את הדבשת של עצמכם. לפעמים נדמה שהשמאל מדבר כל כך הרבה על קפיטול, לא כי הוא חושש ממנו, אלא כי הוא מפנטז עליו.
3+כשדבר כזה יגיע חלילה מימין, יספרו לנו על פגיעה אנושה בדמוקרטיה. ואם זה יגיע משמאל? פתאום זו תהיה "מחאה אזרחית", "התעוררות דמוקרטית", "מהפכה אזרחית". אותו מעשה, אנשים שונים. אותה הפרת סדר, כותרת אחרת.
מה מעודד? שהציבור כבר רואה. הוא רואה את הצביעות, רואה את הסטנדרט הכפול ורואה היטב למי מותר הכול ולמי אסור הכול. חברים, רואים הכל.
