נהוג לחלק את הציונות הדתית לשתי קבוצות מרכזיות: ה"לייטים-בורגנים" מחד, והתורניים-לאומיים מחד. עבור מרבית המגזר, החלוקה הזו אינה רק תיאורטית; היא נוכחת בתוך המשפחות, בין החברים ובשכונות המגורים. אולם בשנים האחרונות נדמה כי דווקא "האח המוצלח", אותו זרם בורגני ומבוסס, נמצא בשיאו של משבר גיל מעבר פוליטי. זהו סחרור זהות ומנהיגות שהחל עם נטישתם של נפתלי בנט ואיילת שקד ב-2019, ומאז הולך ומחריף.
2+בעשור האחרון מתנהל קרב טעון ורווי רגשות בין שני המחנות הללו. מצד אחד ניצב המחנה המזוהה עם בצלאל סמוטריץ', ומהצד השני זה שזוהה בעבר עם בנט. זהו מאבק שבו "לא לוקחים שבויים", והשנאה והמשקעים בו יוקדים מתחת לפני השטח. בעוד שהתפיסה הרווחת הייתה שהלייטים הם "הילד המוצלח" של המשפחה, לפחות בכל הנוגע לקריירה אישית והשתלבות בחברה הישראלית, מבחן התוצאה הפוליטי והאידיאולוגי מציג תמונה הפוכה בתכלית.
כבר עשור שבצלאל סמוטריץ', מי ש"השתלט" על המותג המגזרי שננטש על ידי בנט, פועל בשיטתיות ובחריצות להגשמת דגלי הציונות הדתית. במבט על סיכומי הפעילות, הוא מציג הישגים דרמטיים: חברות משמעותית בקבינט המלחמה אל מול שבע חזיתות, קפיצת מדרגה היסטורית בקידום הריבונות ביהודה ושומרון וניהול כלכלה אחראי בתקופת מלחמה ממושכת. לצד זאת, מוסדות המגזר, המכינות, הישיבות והשירות הלאומי, הפכו ל"בנים היקרים" של החברה הישראלית כולה בזכות ההקרבה העצומה בשדה הקרב.
2+לעומת ההצלחה המגזרית המגובשת, האח הבורגני מוצא עצמו במבוכה. אמנם הפרטים בתוך קבוצה זו נושאים בנטל האלונקה הלאומית בגבורה, אך כקבוצה פוליטית, הם איבדו את הדרך. מאז הקמת "ממשלת השינוי" ב-2021, הם נותרו ללא בית פוליטי אמיתי. חוסר היציבות הזה מייצר אי-שקט, כעסים והאשמות כלפי חוץ, בדומה להתנהלותו של מתבגר קלאסי. לרגע אחד הם קיוו שחיזוריו של בנט יביאו מזור, אך גילו שכוונתו הייתה למשוך אותם לביתו הפוליטי החדש ולא לשוב לערכי היסוד.
המציאות טופחת על פניהם של אלו שקיוו לקאמבק של בנט. לאחר האיחוד עם לפיד, צעד אחד רחוק מדי עבור רוב המגזר, המותג הפוליטי שלו נחלש, ולקראת הבחירות הבאות הוא עלול להפוך לאפיזודה חולפת. כך מוצאת עצמה אותה "נשמה תועה" של המגזר בסיבוב נוסף של חיפושים: האם זה יהיה ליברמן? איזנקוט? אולי השילוב של הנדל וטרופר? כל אלו נתפסים כקרובי משפחה רחוקים, אך הם אינם "הדבר האמיתי" שהציבור הזה צמא לו.
2+ההתפכחות, כך נראה, תגיע במוקדם או במאוחר. היא תצמח מבפנים, מתוך האכזבות והתהליך הנדרש של התבגרות מגזרית. עדיין לא ברור לאן המסע הזה יוביל אותם: האם לאיחוד משפחתי חם בתוך הבית הימני? האם להבנה עמוקה יותר של מורכבות החברה הישראלית? או אולי לשותפות אמת עם המחנה המסורתי-מזרחי, שעדיין נתפסת כקשה לעיכול עבור צאצאי הזרם האירופאי במגזר? בינתיים, כל שנותר לנו הוא לחבק ולהמתין לשובם הביתה.
