פעילים פרו-פלשתינים קיצוניים ביצעו אמש (רביעי) פרובוקציה בלב לונדון, כאשר חשפו פסל של המחבל מרואן ברגותי בכיכר הפרלמנט, בסמוך לפסלו של נלסון מנדלה. המפגינים כיסו את הפסל בבד וערכו טקס מחאתי קצר שבו כינו את הרוצח המורשע בשם "מנדלה של פלשתין". משטרת לונדון התערבה בתוך דקות ספורות ופירקה את המיצג, בטענה כי באזור זה חל איסור על הצבת אנדרטאות ללא אישור רשמי.
הפעולה תוארה על ידי מארגניה כ"מסר של סולידריות". בתקשורת הערבית ובפוסטים ברשתות החברתיות היא הוצגה כמעשה גבורה, כ"קריאה לצדק" וכ"תזכורת שהמאבק נמשך". אך מאחורי הרטוריקה הזו מסתתר סיפור הרבה פחות הרואי.
מרואן ברגותי, לשעבר ראש ארגון התנזים, נידון ב-2004 לחמישה מאסרי עולם ועוד 40 שנות מאסר. הוא הורשע בארגון ובאישור פיגועים שבמהלכם נרצחו חמישה ישראלים, בהם אזרחים במספר פיגועים נוספים שבוצעו על ידי גדודי חללי אל-אקצא. הוא זוכה מ-21 אישומי רצח נוספים בשל חוסר ראיות ישירות, אך בית המשפט קבע כי היה מעורב בארגון טרור ובתמיכה בפעולותיו.

ההשוואה למנדלה, שחזרה על עצמה גם הפעם, היא קלאסית בתעמולה הפלשתינית והשמאלית-רדיקלית. מנדלה נאבק נגד אפרטהייד באמצעים שכללו גם אלימות, אך בסופו של דבר הוביל תהליך של פיוס לאומי. ברגותי, לעומת זאת, מעולם לא נטש את דרך הטרור נגד אזרחים. גם מהכלא, המחבל הנתעב ממשיך לשמש סמל בעיני חלקים נרחבים בציבור הפלשתיני, לא בגלל דבקותו בדמוקרטיה, אלא דווקא בגלל תדמית ה"לוחם".
מה שקרה בלונדון אינו מקרה בודד. זו עוד דוגמה לאופן שבו ערים מערביות הופכות במה לגלוריפיקציה של דמויות שנויות במחלוקת, תוך ניסיון למחוק או לטשטש את הרקע האלים שלהן. הפסל לא נשאר במקומו, אך המסר כבר הופץ: אפשר להציב רוצח מורשע ליד אייקון של מאבק לא-אלים, ולקרוא לזה "צדק".

האירוע גם חושף את הפער בין הנרטיב שמופץ בתקשורת הערבית, שם מוצג ברגותי כ"גיבור לאומי" ו"סמל להתנגדות", לבין המציאות המשפטית והעובדתית. בעיניים ערביות, ברגותי אינו אסיר פוליטי רגיל. הוא איש שנתפס כסמל בעיני תומכיו דווקא בגלל תפקידו באינתיפאדה השנייה, שהביאה למותם של יותר מאלף ישראלים.
לונדון אמנם יכולה להיות גאה בכך שהמשטרה פעלה במהירות, אבל השאלה הגדולה יותר נשארת: כמה זמן עוד יידרש עד שהמערב יפסיק לתת במה, ולו זמנית, למי שרואים בטרור כלי לגיטימי.
