ביום רביעי האחרון, נשבר שיא היסטורי על הר האוורסט כאשר 274 מטפסים הגיעו לפסגה ביום אחד בלבד – נתון בלתי נתפס המדגיש את הפיכתו של ההר לצפוף וממוסחר מאי פעם. הנתון המדהים הזה מגיע לקראת ציון 30 שנה לאסון הקטלני של מאי 1996, ומבליט את הפער העצום בין עידן הטיפוס ההרואי של העבר לבין מציאות התיירות הנוכחית, שבה ממשלת נאפל נאלצה להנפיק השנה מספר שיא של אישורים שהובילו לכ-900 העפלות לפסגה בעונה אחת בלבד, כך פורסם היום (ראשון) ב-CNN.
6+הטיפוס על האוורסט מתואר על ידי אנשי המקצוע כ"חגיגה של סבל" המותחת את גוף האדם עד לקצה גבול היכולת, אך נראה שהסבל הזה הפך למוצר צריכה יוקרתי. משלחות הטיפוס כיום נעות בטווח מחירים רחב, החל מ-40,000 דולר בחברות הזולות ועד ל-300,000 דולר עבור שירותי פרימיום. הפופולריות הקיצונית הזו מייצרת עומס חסר תקדים על ההר, שתועד לא פעם בתמונות ויראליות של פקקי תנועה אנושיים ארוכים בדרך אל הטופ.
גאי קוטר, מנכ"ל חברת "Adventure Consultants" שטיפס על ההר חמש פעמים, מתריע מפני הסכנות של התרחבות התעשייה: "יש דוגמאות לקבוצות מסוימות שיש להן עד 60 לקוחות. זה פשוט מייצר הרבה יותר לחץ על אנשים שנעים מעל ההר, וזה מוביל ליותר מקרי מוות".
6+קוטר מסביר כי כיום פועלות כ-1,200 חברות שונות המציעות טיפוס לאוורסט, אך חלק מחברות התקציב הנמוך מקצצות פינות בצורה מסוכנת: "לאנשים נאמר 'אתם לא באמת צריכים לדעת איך לטפס על הרים, אנחנו נלמד אתכם תוך כדי תנועה', והאנשים האלה מודרכים על ידי אנשים שלא יודעים איך ללמד".
אחד הכלים המרכזיים שמונעים כיום אסונות טבע הם מודלים מתקדמים של חיזוי מזג אוויר, המאפשרים למפעילים לנצל חלונות זמן צרים ובטוחים בחודש מאי. וויל קוקרל, מחבר הספר "Everest Inc", מסביר כי המודלים כה טובים עד שאסון במתכונת של 1996 "באמת לא יכול לקרות שוב". אולם, הבטיחות מפני מזג האוויר הוחלפה בסכנת הצפיפות.
6+גילג'ה שרפה, אחד ממטפסי ההרים המפורסמים בעולם שביצע מעל 50 חילוצים בגבהים, מסביר את המשמעות של הפקקים הללו ב"אזור המוות" – בגובה של מעל 8,000 מטרים: "יותר תנועה זה יותר מסוכן. חמישה בקבוקי חמצן זה יותר ממספיק, אבל לפעמים בגלל עומסי התנועה אתה הולך להיתקע שם למעלה, והם הולכים להישאר בלי חמצן. אז הם לא יכולים לרדת".
שינוי תרבותי נוסף שמעורר מחלוקת קשה בקרב המטפסים המסורתיים הוא השימוש הגובר במסוקים. תיירים רבים בוחרים כיום שלא לבצע את הטרק הרגלי חזרה ממרגלות ההר, ובמקום זאת טסים במסוק ישירות ממחנה הבסיס לקטמנדו. חמור מכך, חלקם דורשים פינוי מוסק ישירות ממחנה 2 – בגובה 6,400 מטרים לאחר שירדו מהפסגה. על כך אומר גאי קוטר בנחרצות: "כל מי שטס החוצה ממחנה 2 לא באמת טיפס על ההר".
6+ההיסטוריה המודרנית של האוורסט מחולקת לשניים: לפני מאי 1996, ואחריו. ב-10 במאי 1996, סערה בלתי צפויה ועוצמתית פגעה ביותר מ-30 מטפסים שנשארו תקועים בגובה עצום, באפילה מוחלטת, עם מחסור בחמצן ובטמפרטורות של מינוס 40 מעלות.
שמונה בני אדם קיפחו את חייהם באותה יממה, שהייתה אז הקטלנית ביותר בתולדות ההר. אך היה זה הציקלווד התקשורתי שבא בעקבות האסון – ובראשו ספרו רב-המכר של ג'ון קראקאוור "Tל תוך האוויר הדליל וסרטים עלילתיים – שהפך את הטרגדיה לתופעה תרבותית. מאותו רגע, האוורסט הפך ליעד תיירותי נחשק עבור הקהל הרחב.
6+אם בעבר חברות מערביות ניהלו את המשלחות והשתמשו בבני השבט המקומי, השרפות, כסבלים ומלווים בלבד, הרי שכיום דור חדש, משכיל ומוסמך של מפעילים נפאליים שולט לחלוטין בתעשיית הטיפוס והעסקים על ההר. מטפסים מקומיים כמו קאמי ריטה שרפה, ששבר השנה את שיאו האישי וטיפס על ההר 32 פעמים, מנהלים את קביעת החבלים והלוגיסטיקה, והכניסו כסף רב ופיתוח לאזור חבל קומבו.
עם זאת, השינויים הללו מלווים בסכנות גוברות כתוצאה ממשבר האקלים. המסת הקרחונים הופכת את מעבר ה"קומבו אייספול", החלק המסוכן ביותר במסלול, לבלתי יציב וקטלני, כפי שהוכח באסונות מפולות שלגים בשנים 2014 ו-2015 שגבו את חייהם של עשרות עובדים נפאליים.
6+המשמעות של המצב הנוכחי היא חציית קו אדום בין ספורט אתגרי לבין תרבות צריכה ראוותנית. המשיכה לאוורסט מוכיחה כי בעידן המודרני, כסף מסוגל לקנות כמעט כל הישג פיזי, כאשר לקוחות עשירים נגררים פיזית לפסגה על ידי שני מדריכים צמודים מבלי שהם מחזיקים בידע בסיסי בהישרדות או טיפוס.
כתוצאה מכך, הפרלמנט הנפאלי מקדם כעת חקיקה שתחייב כל מטפס להציג ניסיון קודם בטיפוס על פסגה בגובה 7,000 מטרים לפני שיקבל אישור לאוורסט. למרות הביקורת על המסחור, זיהום הסביבה והפיכת "אזור המוות" למלכודת תנועה, האוורסט נותר הלב הפועם של הכלכלה הנפאלית, המעסיקה כמיליון בני אדם בתחום, והסמל העליון של השאיפה האנושית לעמוד על גג העולם.
