ב-25 במאי 2000 ביצע צה"ל נסיגה חפוזה וחד-צדדית מדרום לבנון, לאחר 22 שנות נוכחות שהחלה ב-1978 וב-1982: זאת לא הייתה נסיגה מתוכננת ומכובדת, אלא בריחה מבוהלת שהותירה מאחור ציוד צבאי שלם, מוצבים שלמים ונטישה של בעלי הברית שלנו של "צבא דרום לבנון" (צד"ל) שהתמוטטו תוך שעות. ההחלטה הזו, שהתקבלה תחת לחץ פוליטי פנימי בישראל, הפכה בדיעבד לאחד הניצחונות הגדולים ביותר של "המקאומה" (ההתנגדות) הלבנונית, ובראשה חיזבאללה.
25 أيار.. • في ذكرى التحرير، نستذكر تضحيات من صنعوا الكرامة بدمائهم وصمودهم.. #الميادين pic.twitter.com/Ks1RMZuW8I
— قناة الميادين (@AlMayadeenNews) May 25, 2026
להרוויח נקודות בקלפי
אהוד ברק, ראש הממשלה דאז, הבטיח במהלך קמפיין הבחירות שלו ב-1999 לסגת מדרום לבנון עד יולי 2000, כדי "להציל חיי חיילים ישראלים" ולעמוד בהבטחותיו לבוחרים. ההבטחה הזו הייתה חלק מרכזי של קמפיין בחירות – הוא רצה להיראות כמנהיג שמקיים הבטחות ומקל על הציבור הישראלי מה"ביצה הלבנונית". אך בפועל, הנסיגה לא נבעה מחוכמה אסטרטגית אלא מחולשה פוליטית צינית. ברק מיהר לבצע אותה באופן חד-צדדי, ללא הסכם עם לבנון או סוריה, וללא כל תיאום ביטחוני.
זה לא היה "שלום", אלא כניעה מוחלטת בפני לחץ מצידו של ברק, שרצה להרוויח נקודות בקלפי, העניק לחיזבאללה ניצחון על מגש של כסף – בלי קרב מכריע, בלי משא ומתן, ותוך כדי שהוא משאיר את בעלי בריתו הלבנוניים מצבא דרום לבנון להתפורר. זהו מעשה של פחדנות פוליטית טהורה: ראש ממשלה שמעדיף תמיכה אלקטורלית זמנית על פני ביטחון ארוך טווח, ומסגיר את האינטרסים הלאומיים של מדינתו כדי לזכות בקולות.
3+"ניצחון אלוהי" מוחלט
חיזבאללה, לעומת זאת, תפס את הנסיגה כ"ניצחון אלוהי" מוחלט – "אינתיסאר אייאר 2000". ארגון הטרור ראה בנסיגה הוכחה חיה לכך שהכיבוש הישראלי הוא "חלש יותר מקורי עכביש", כפי שתיאר זאת חסן נסראללה בנאום המפורסם. הנסיגה לא הייתה מתוכננת על ידי ישראל כפי שהיא רצתה – היא תוכננה להיות הדרגתית, עם העברת מוצבים לצד"ל ועם מעורבות של כוחות האו"ם. אך פעולות ההתנגדות של חיזבאללה כפו על ישראל לברוח בלילה, תוך כדי שהמיליציה שכוחות צד"ל של אנטואן לחד מתפרקת.
נסראללה עצמו תיאר זאת בנאום המפורסם שלו בבינת ג'ביל, יום לאחר הנסיגה ב- 26 במאי 2000: "אתם כפיתם על האויב את העיתוי, את הטקטיקה ואת האופן… האויב תכנן לסגת אחרי כמה שבועות, אבל אתם כבשתם את הכפרים והמוצבים נפלו, ומיליציית לחד התמוטטה. הממשלה הישראלית התכנסה והייתה בפני שתי אפשרויות: לחזור ולהילחם או לברוח במהירות – והיא בחרה בבריחה". הנסיגה, לפי נסראללה, הייתה "תבוסה ישראלית מוחלטת" – דגלים לבנים, ציוד שננטש, וחיילים שיוצאים "בחסות החשיכה".
3+חיזבאללה שיווק את הנסיגה לקהל הביתי שלו – ולציבור הערבי כולו – כמודל מופת להתנגדות שמנצחת. ביום ה"שחרור" (25 במאי) התקיימו חגיגות ענקיות בדרום לבנון: אנשי חיזבאללה נכנסו לכפרים, הרימו דגלים, והציבור חגג ברחובות. נסראללה הדגיש בנאומו כי "זה ניצחון של כל העם הלבנוני", ולא רק של חיזבאללה – כדי ליצור לכידות לאומית סביב הארגון. המסר היה ברור: ההתנגדות הצבאית, ולא משא ומתן או הסכמים, היא זו שמכריחה את ישראל לסגת.
"הוא ברח"
הנסיגה המבישה הפכה לחג שנתי, ששימש השראה לפלשתינים – הוא תרם להתפרצות האינתיפאדה השנייה זמן קצר אחר כך. חיזבאללה בנה על כך תדמית של "מנצח היחיד" בעולם הערבי, שמוכיח שישראל חלשה. הנסיגה שווקה כ"הוכחה" לכך שישראל פחדנית, וברק – כמנהיג חלש שנתן מתנה לאויב.
מעבר לכך, היה זה רגע היסטורי של בושה ישראלית והתעלות ערבית. אהוד ברק, מתוך שיקולים אלקטורליים צרים, מיהר להעניק לחיזבאללה את מה שהארגון לא יכול היה להשיג בכוחות עצמו בלבד – ניצחון מוחלט, ללא תנאים וללא מחיר. הוא לא רק נסוג; הוא ברח, והשאיר מאחוריו מורשת של תבוסה שהפכה לחיזבאללה סמל של גאווה. עד היום, בלבנון ובעולם הערבי, 25 במאי 2000 מסמל את היום שבו "המקאומה" כפתה את רצונה על "האויב הציוני" – בזכות חולשתו הפוליטית של ברק. זו לא הייתה נסיגה של צבא; זו הייתה מתנה של פוליטיקאי נואש.
3+לקח לעתיד
למרות כל הלקחים המרים של שנת 2000, ישראל אינה רשאית כיום לסגת מדרום לבנון באופן חד-צדדי או חפוז, כפי שעשה אהוד ברק. כל נסיגה עתידית ללא הסכם מחייב עם ממשלת לבנון הרשמית וללא פריסה מלאה ומיידית של צבא לבנון בכל שטח הגבול לרבות כוחות זרים– תהיה שחזור מדויק של אותה "מתנה היסטורית" שברק העניק לחיזבאללה.
חיזבאללה, שכבר הוכיח ב-2000 כי הוא יודע לנצל כל חלל ביטחוני ופוליטי, ישחזר את ניצחונו בדיוק באותה דרך: כניסה מהירה לכפרים, תמונות של "שחרור" ברחובות, ונאומים שיציגו את הנסיגה כ"תבוסה ציונית נוספת". הפעם, בזכות רחפני הנפץ וכד'.. היום כמו אז, יגידו שישראל שוב ועלולה להיתפס בעולם הערבי כהוכחה נוספת לכך שההתנגדות, ולא דיפלומטיה, היא שמכריחה את ישראל לברוח.
