בריאיון מרגש ל-C14 לרגל יום ירושלים טלי טלנש אבבה משחזרת היום (חמישי) את העלייה מאתיופיה והמפגש בין החלום האוטופי על ארץ ישראל לבין המציאות המורכבת של העלייה. טלנש תיארה את היום שבו הכל התחיל, דרך המסע המפחיד לסודן והרגע שבו הבינה שירושלים היא מקום אמיתי על המפה, ולא רק שם נרדף לגן עדן.
4+טלי נזכרת בילדותה באתיופיה כחיים בהמתנה מתמדת לרגע העלייה. "סבא שלי תמיד אמר לנו: 'פה זה זמני, היהודים – זה לא המקום שלנו'. קראו לנו בשמות גנאי כי היינו זרים, ותמיד ידענו שיבוא היום שנעלה לירושלים.
"חשבתי שכל הארץ קוראים לה ירושלים. סיפרו לי שזו ארץ הקודש, שרק יהודים חיים בה, שיש בה רק אהבה, אחדות ושמירת מצוות. חשבתי שאין מוות בארץ, שאין חטאים, שהכול בשפע ולא צריך להתאמץ כדי להשיג שום דבר".
4+המסע החל בלילה אחד, ללא הכנה מוקדמת. "העירו אותנו באמצע הלילה ואמרו 'קומו, הולכים'. ילדים לא ידעו כלום כי פחדו שנפלוט את הסוד". טלי, שהייתה אז בת 7 בלבד, החלה ללכת ברגל יחד עם משפחתה ועוד מאות יהודים.
אחד הרגעים המותחים במסע היה המפגש עם השודדים: "היו שודדים שתפסו אותנו והתחילו לחפש על המבוגרים וגם עלינו הילדים. אבא שלי תפר לי בתוך הבגד כמות גדולה של כסף. למזלי אף אחד לא חיפש עליי. אחרי שהשודדים לקחו למבוגרים הכל ולא היה להם איך להמשיך, אבא הוציא את הכסף מהבגד שלי ועזר לכולם. הייתה אהבה בין האנשים, היינו משפחה אחת".
4+המסע המשיך לסודן בתנאים קשים מנשוא, כולל נסיעה במשאית צפופה ללא אוויר ומים. "הכניסו אותנו כמויות של אנשים למשאית, בלי כיסאות, תינוקות ומבוגרים צועקים. זה היה כמו למות". בסודן הם נאלצו להסתיר את יהדותם במשך שנה וחצי, עד שהגיע תורם לעלות למטוס לישראל.
כשנחתה בארץ, טלי חוותה הלם תרבותי. "ראיתי אנשים לבנים, ילדים לבנים, ולא הבנתי איך זה יכול להיות. זה היה שוק". היא נזכרת בהתרגשות של המבוגרים שירדו מהמטוס: "כולם התכופפו לנשק את האדמה. באתיופיה התפללו ככה, ולא הבנתי למה הם מנשקים את הרצפה".
4+בארץ שונה שמה מ"טלנש" – שמשמעותו באמהרית: הגנה, צל – לטלי. "לא נתנו לנו לבחור, פשוט נתנו לנו שמות אחרים. בבית עדיין קוראים לי טלנש, זה השם שההורים נתנו לי ויש לו משמעות עמוקה עבורי".
סיפורה של טלי אבבה הוא חלק ממורשת ההיסטורית של יהדות אתיופיה "ביתא ישראל", ששמרה על יהדותה בבידוד במשך אלפי שנים. טלי סיפרה כי ליהודי אתיופיה היה מנהג ייחודי – כשראו חסידות נודדות, היו שרים להן ושואלים: "חסידה, חסידה, מה שלום ירושלים?". הן נתפסו כשליחות מהארץ הקדושה.
4+אבבה ביקשה לסיים עם מסר לכל עם ישראל: "אני רוצה לברך את העם המדהים שיש לנו אותו והחיילים שלנו שהקדוש ברוך הוא ישמור אותם בכל מקום שהם נמצאים בו. ואנחנו נמשיך להיות עם נפלא. שלא תהיה יותר גלות וכמו שהשם יבטיח לנו את ארץ הקדושה שאיבדנו בית המקדש ונראה עולם אחר, ויהיה לנו טוב, שעם ישראל די לצרות, די לכאב, שיהיה לנו טוב".
כאמור, בשנות ה-80, אלפי יהודים צעדו מאות קילומטרים ברגל מאתיופיה לסודן. המסע גבה את חייהם של כ-4,000 איש שמתו מרעב, מחלות ותקיפות שודדים. אלו שהגיעו למחנות בסודן המתינו שם בתנאים קשים עד שהועלו לארץ במבצעים חשאיים של המוסד וצה"ל.
