זוהי השבת הראשונה של תומר בר כאזרח, ללא האחריות הכבדה של פיקוד על זרוע האוויר. הוא עוזב את החיל עם מטען כבד של ניגודים: מצד אחד, הישגים מבצעיים מרשימים בקצה היכולת האנושית והטכנולוגית. מצד שני, כישלונות מנהיגותיים וערכיים ששינו את פני המדינה. בר הוא המפקד שידע לקחת את החיל למופע מפואר בשמי איראן, אך הוא גם המפקד שנכשל "בענק" במלחמה החשובה ביותר – המלחמה על הלכידות והמשמעת בתוך הבית.

אחד הכתמים המרכזיים בכהונתו של בר הוא הטיפול בתופעת הסרבנות. מפקד חיל האוויר לא נלחם מספיק טוב בתופעה שכרסמה ביסודות הצבא, ובמבחן התוצאה – הוא נכשל בה התרסקות מוחלטת. במקום להציב קו אדום וברור מול אלו שהשתמשו בביטחון המדינה כקלף מיקוח פוליטי, הוא אפשר לשיח הרעיל הזה לחדור אל תוך תאי השליטה והקוקפיטים.
היה זה מיעוט קטן בתוך החיל שלקח את חיל האוויר למקומות מסוכנים, והמזל הגדול של מדינת ישראל הוא שאותם מאיימים בסרבנות היו אכן מיעוט. לצידם עמדו אנשים מצוינים, לוחמים שלא איימו ולא התנו את שירותם בדבר, והם אלו שהובילו את חיל האוויר במלחמה הארוכה והמשמעותית הזו לתוצאות יוצאות דופן. הם אלו שהצילו את החיל מעצמו לאחר השבר הגדול.

השאלה הגדולה שתהדהד מעל שמו של תומר בר היא "איפה היה חיל האוויר בשבעה באוקטובר?". הכישלון המודיעיני והמבצעי של אותו בוקר נורא הוא פצע פתוח שלא יגליד במהרה. חיל האוויר, הפאר של צה"ל והזרוע האסטרטגית של ישראל, לא היה שם כדי למנוע את הטבח בזמן אמת בצורה שהציבור ציפה לה. זוהי נקודת שפל היסטורית שתירשם על שמו של בר כמי שעמד בראש הפירמידה באותם רגעים גורליים.
אמנם, תחת פיקודו ידע החיל להשתקם ולבצע מבצעים מזהירים כמו "עם כלביא" ו"שאגת הארי", ולהפגין עוצמה חסרת תקדים מול איראן, אך הצלחות אלו אינן מוחקות את המחדל של פתיחת המלחמה.

בר עצמו הודה השבוע כי ייקח איתו את כישלונותיו עד יומו האחרון. וזהו אכן המטען שיעלה איתו על מדי האזרח: הכישלון בטיפול בסרבנות – פגיעה אנושה בערך הפיקוד והמשמעת, המחדל בשבעה באוקטובר – סימן השאלה המבצעי הגדול ביותר בתולדות החיל, ומבצעים פנומנליים שהוכיחו את חוסנם של הלוחמים – אלו שלא סירבו.
אנו אומרים לו תודה רבה על השנים שנתן ועל ההצלחות שהשיג, ומאחלים הצלחה רבה למי שיבוא אחריו – בתקווה שידע לנקות את משקעי הסרבנות ולהבטיח שחיל האוויר יהיה שם תמיד, ללא תנאים ובכל רגע נתון, עבור כל אזרחי ישראל.
