ההחלטה על החיבור של לפיד ובנט לריצה משותפת לכנסת הבאה לא כללה מחשבה על טובת המדינה ואפילו לא טובת מחנה השמאל. והוא בעיקר בא למלא צורך אישי של שני המועמדים, שמצאו את עצמם במצוקה ובמגמת הידרדרות ומתוך ניסיון לחלץ עת עצמם בטרם יהיה מאוחר.

נכון לעכשיו נראה שהקהל הפוטנציאלי לא ממהר להתמסר להתרגשות שפשתה בשניים כאשר בישרו לו על החיבור ובסקרים הראשונים מאז ההכרזה על המהלך נראה שאם לא יעשו בנט ולפיד צעד משמעותי נוסף, עשוי להתגלות החיבור כפלופ פוליטי עוד אפילו לפני שמערכת הבחירות הגיעה ליישורת האחרונה.
הספין החדש של לפיד, בו הוא מביע נכונות לוותר עוד יותר על מה שכבר ויתר ולהתמקם במקום השני, ללא הבטחת רוטציה, ולהציע לגדי אייזנקוט את המקום השני בעוד שהוא, לפיד, יזוז עוד מקום אחד לשלישי- נועד בדיוק לשם מטרה זו. נראה שזה רק הצעד הראשון של השניים לחבר אליהם את מי שהיה ונותר האיום המשמעותי ביותר על ההגמוניה שניסו ליצור להובלת הגוש, והמאמצים לחבר את הרמטכ"ל לשעבר, שמאז שהכריז על ריצה נפרדת לכנסת, רק הולך וצובר פופולריות בקרב אנשי המחנה.

אבל בדיוק כמו שדחה אייזנקוט את מאמצי החיבור של בנט עד כה, כך נראה שגם לאחר הצטרפותו של לפיד לא ימהר יו"ר מפלגת ישר להתמסר לגחמות השניים.
בניגוד אליהם, אייזנקוט לא סובל מאנטיגוניזם, חשדנות או אפילו שנאה שיש כלפי לפיד ובנט. נכון לעכשיו הוא אחריהם בסקרים אבל מי יודע מה יוליד יום, ואם תמצא את עצמה מפלגת ישר כמפלגה השניה בגוש האופוזיציה, מה שיאפשר לו לדרוש את ההובלה בתמורה.

אם המהלך של בנט ולפיד התאפיין מלכתחילה בסוג של פאניקה וחשש מובנה מפני הבאות, הרי שגם אחרי שכבר הכריזו המהלך נראה שהשניים מצויים באותה אימה שמניעה אותם. ואם הדשדוש שהתחיל להכות בהם ימשיך ולא יבלם- כנראה שתהיה זו רק ההתחלה.
