accessibility-icon
share-icon
בנט ולפיד | צילום: חיים גולדברג, פלאש 90
בנט ולפיד | צילום: חיים גולדברג, פלאש 90
מיכאל שפרבר
מיכאל שפרבר
19

י אייר ה'תשפו (27.04.26)


איחוד של פחדנים: לבנט ולפיד אין באמת מה להציע

האיחוד המחודש בין בנט ללפיד חושף הנהגה שמתחמקת מהכרעות ומעדיפה סיסמאות על פני דרך • בלי תשובות בסוגיות הליבה – מגיוס חרדים ועד הביטחון הרב־זירתי – ובלי נכונות לשלם מחיר ציבורי, השניים מציעים לציבור קמפיין חלול במקום חזון ברור


רוצה שנקריא לך?

מגישים

ביחד לא ביבי זה לא חזון. זו לא תפיסה, זו לא דרך, זו אפילו לא הנהגה. זו סיסמה של שלילה, וגם היא כבר נשחקה עד דק. האיחוד הגדול של אתמול בין לפיד לבנט, לא מביא בשורה אלא ממחיש עד כמה הפוליטיקה הישראלית, שמרנית, משעממת ותקועה בתוך עצמה. במקום להציע כיוון חדש מול מציאות שהתערערה מן היסוד, מקבלים עוד חיבור טקטי, עוד ניסיון לארוז את המוצר המוכר ולהציג אותו כשינוי דרמטי, כאילו היה מחולל סדרי בראשית.

maximize-image
images-count3+
צילום: חיים גולדברג, פלאש 90

נפתלי בנט לא מציג היום דבר שלא שמענו ממנו בעבר. אין כאן ניסוח של יעד לאומי חדש, אין הכרעה בדילמות המרכזיות ואין סדר עדיפויות ברור. המסר נשאר שלילי. אני לא ההוא. אבל מדינה לא מתנהלת על בסיס שלילה. היא דורשת אמירה חיובית, כיוון, מחיר. בלי זה אין הנהגה אלא קמפיין.

גם החיבור עם יאיר לפיד לא משנה את התמונה ואין בו חידוש והוא כידוע לא נעשה בפעם הראשונה. זה לא איחוד שנולד מתוך רעיון אלא מתוך צורך. אין כאן הגדרה מחדש של הבעיות ואין הצעה אמיתית לפתרון שלהן. סוגיית גיוס החרדים נותרת עמומה (אמירות בדבר "נגייס את כולם", אנחנו מכירים מזה שנים, ללא התאמה למציאות), שאלת הביטחון הרב זירתי לא מקבלת תשובה, והמשבר החברתי הפנימי נדחק לשוליים.

maximize-image
images-count3+
צילום: חיים גולדברג, פלאש 90

הכול מנוסח כך שלא יכעיס, שלא יכריע, שלא יעלה מחיר. התוצאה היא פוליטיקה שלא אומרת דבר ברור. בריחה למחוזות הנוחים להחריד של "אנחנו מסכימים על 80% מהדברים", אבל האם זו הדרך לחולל שינויים נצרכים?

והפער הזה חריף במיוחד על רקע המציאות. מאז מתקפת חמאס על ישראל בשבעה באוקטובר 2023 ישראל חיה בתוך משבר מתמשך. לא רק ביטחוני אלא גם חברתי ותודעתי. האלימות גוברת, האמון נשחק, והתחושה היא של אובדן כיוון. זה רגע שמחייב הנהגה שתציב קו. שתאמר מה משתנה ומה נשאר. שתגדיר סדר עדיפויות גם במחיר של עימות. במקום זה מקבלים תחזוקה של הקיים, עם הרבה חיוכים, הבטחות ובלי קבלות.

maximize-image
images-count3+
בנט ולפיד | צילום: פלאש 90

כאן מתבקשת ההשוואה ל 1973. גם אז, אחרי מלחמת יום הכיפורים, היה שבר עמוק. הציבור איבד אמון, המערכת נחשפה בכשליה הצבאיים והפוליטיים, והייתה תחושה של קריסה תפיסתית. אבל בניגוד לציפייה, לא הגיע שינוי מיידי. גולדה נבחרה שוב והמערך זכה ל 51 מנדטים. המערכת לא התהפכה. ההנהגה המשיכה עוד פרק זמן, הוקמו ועדות, נכתבו דוחות, והדיון הציבורי התמקד בליקויים נקודתיים יותר מאשר בהכרעה רעיונית.

רק כעבור שנים התברר שהשינוי לא קרה באמת. שהמערכת אמנם טולטלה, אך לא שינתה כיוון. שם נוצר החלל שבתוכו צמחה האלטרנטיבה, עד למהפך של 1977 ועלייתו של מנחם בגין. המשבר לא יצר את הבשורה. הוא רק הכשיר אותה, הבשיל אותה ויצר בית גידול שהגיע לבשלות רק כעבור 3 שנים.

maximize-image
images-count3+
בנט ולפיד | צילום: דוברות הכנסת – נועם מושקוביץ

זה בדיוק השלב שבו נמצאת ישראל כיום. שלב ביניים. הרבה דיבורים על שינוי, מעט מאוד שינוי אמיתי. יש תחושה של תזוזה, אבל בפועל יש קיפאון. האיחוד הפוליטי של אתמול אינו חריגה מהדפוס הזה אלא ביטוי שלו. ניסיון לייצר תנועה מבלי לשנות כיוון.

בשורה אמיתית תבוא רק ממקום אחר. היא תדרוש הכרעה ברורה בין ערכים מתנגשים. היא תחייב לומר לציבור את האמת, גם כשהיא לא נוחה. והיא תציע שפה חדשה שמסבירה לאן הולכים, לא רק איך שורדים. איך מכריעים ולא רק מכילים ומתגלגלים מאירוע לאירוע.

כל עוד זה לא קורה, אין כאן חידוש. יש עייפות, יש שחיקה, ויש בעיקר תחושה שמדובר באותו סיפור בעטיפה אחרת. וזה כבר לא משכנע. זה פשוט לא מספיק, משעמם ונטול בשורה.

מיכאל שפרבר

מיכאל שפרבר

חבר בפורום יהודה ושומרון, פאנליסט בערוץ 14 ופובליציסט

עקבו אחרינו גם ב-Google News