את יום הזיכרון שלי אני מתחילה מהשבעה באוקטובר. הבוקר ההוא התחיל עבורי בהכחשה של המציאות המשתנה. בשעה שבע בבוקר קיבלתי סרטון של מחבלים מחברה בשדרות, אבל סירבתי להאמין שמדובר באירוע אמת. אני צוחקת ואומרת לה: "זה נראה לך אמיתי? זה רק אזעקות, הכל בסדר, אנחנו כבר רגילים". מזכירה שאז לא היה Ai.
3+ההבנה שמדובר באירוע טרור רחב היקף חלחלה אצלי רק לאחר שפניתי לדוברות המשטרה כדי להפריך שמועות על השתלטות מחבלים על תחנת שדרות. ציפיתי לקבל הכחשה, אך התשובה הייתה הפוכה הוא אומר לי שלצערו זה נכון, ושזה הזמן להישאר בבית. גם באותם רגעים ניסיתי לשכנע את עצמי שמדובר בירי טילים רגיל על מה הוא מדבר? שאלתי את עצמי. כולה טילים, אני מאשקלון ואנחנו כבר רגילים.
כשניסיתי לצאת לכביש המהיר, נחשפתי לממדי הלחימה באזור, כביש 4 ביציאה מאשקלון, כל רגע נפילה משמאל ומימין, הכל עולה באש. בשלב זה העליתי הודעה לרשתות החברתיות: 'אל תצאו מהבית', והתחלתי להבין את חומרת המצב.
3+במהלך השעות הבאות התחלתי לקבל בשורות על נעדרים והרוגים ממעגלים קרובים אליי. הראשונה הייתה הודעה בשבת מחברה חב"דניקית, דבר שעורר אצלי דאגה מיידית, מיטל תשלח לי הודעה בשבת????. מיטל חיפשה את אחיה, לוחם האש רועי משה ז"ל, שהספיק לשלוח הודעת פרידה לאשתו לפני שנהרג.
הזעזוע גבר כששמעתי על נפילתו של נצ"מ ג'ייאר דוידוב ז"ל, מפקד תחנת רהט שהיה עבורי חבר אישי, ג'ייאר מת?? על מה אתם מדברים? שאלתי אנשים. השתגעתם? אפילו גיחכתי קצת ואמרתי שמי שמכיר את ג'ייאר יודע שהוא גיבור על, ואין סיכוי שיש מחבל שיכול עליו.
3+שמות נוספים שעלו במהלך היום היו השוטר אליהו הרוש ז"ל מתחנת שדרות, עליו כתבתי כתבה רק חודש קודם לכן, וסנ"צ אבי עמר ז"ל שנפל בבארי. נזכרתי בדבריו של נועם אמיר באותו יום: "בעוד כמה ימים לא יהיה אחד בישראל שלא הכיר מישהו שנרצח או נחטף", והבנתי שהוא אכן צדק.
בחודשים שלאחר מכן חוויתי מפגשים רבים עם משפחות שכולות. האירועים האלה הובילו לשינוי משמעותי בתפיסת עולמי, אני חושבת שהשבעה באוקטובר שינה את חיי בכל כך הרבה מובנים. וחייב לברך על הרעה כשם שמברכים על הטובה.
3+היום אני מבקשת להודות לכוחות הביטחון ולנופלים, יש לנו כעם כל כך הרבה סיבות להודות להשם יתברך ולא פחות, להודות לכל הגיבורים שהכרתי וגם לאלה שלא. הגיבורים שלנו. שלכם. של עם ישראל שבמותם ציוו לנו חיים. הי"ד.
