שורש התיקון שהעולם שלנו זקוק לו מתחיל ב'הכרת הטוב'. חז"ל מלמדים אותנו שחטאו העיקרי של אדם הראשון לא היה האכילה מהעץ, אלא מה שהגיע מיד אחר כך – כפיות הטובה. "האישה אשר נתת עמדי", הוא אמר, ובמקום להודות על המתנה, בחר לכפור בטובה.
5+כשאנחנו ניגשים לסוגיית יום העצמאות השאלה שצריכה להישאל היא כיצד יהודי מאמין מגיב למציאות שבה גזירות השמדה התחלפו בריבונות, וגלות של אלפיים שנה הסתיימה בקיבוץ גלויות.
עבור רבים מאיתנו קיים לפעמים קושי לראות בתהליכים היסטוריים מודרניים "חומר גלם" לפסיקת הלכה. אנחנו רגילים לחפש את הנס בתוך ענני הכבוד או בקריעת ים סוף, ומתקשים למצוא את הקשר בין הכלים ההלכתיים המוכרים לנו לבין המציאות של המאה האחרונה. כביכול, שאין ריבונו של עולם פועל בהווה.
אבל כשצוללים לעומקם של המקורות, מגלים שדווקא המבט התורני המחמיר והמעמיק הוא זה שמחייב אותנו לא לשתוק – ולומר הלל, בברכה, ודווקא בלילה.
המקור הראשון לחיוב ההלל לא "ציוני", הוא תלמודי.
במסכת פסחים (קיז, א) קובעת הגמרא שהנביאים תיקנו לישראל לומר הלל על כל פרק ופרק "ועל כל צרה וצרה שלא תבוא עליהן, ולכשנגאלין – אומרים אותו על גאולתן".
5+רש"י שם מדגיש שהדבר אמור על ניסים כמו חנוכה, שבהם יצאנו מעבדות לחירות. גם ב'מגילת תענית' המקורות ברורים: על כל תשועה שהקב"ה עושה לישראל, עלינו להקדים הלל ושבח. זו אינה המלצה, אלא הגדרה של יחסי הנגאל והגואל. כשהקב"ה מבטל שעבוד מלכויות, ההלכה מגדירה זאת כגאולה המחייבת שירה.
אחת הטענות השכיחות היא ש"אין אומרים הלל בלילה". אבל, מי שמעיין במקורות ימצא שהלל שנאמר על גאולה משעבוד, שורשו דווקא בלילה. בתלמוד הירושלמי (פסחים פ"ט, ה"ג) נלמד ההלל של ליל פסח מהפסוק בישעיהו: "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג". הירושלמי מסביר שכשם שההלל על מפלת סנחריב היה אמור להיאמר בלילה, כך גם בגאולה האחרונה.
5+החת"ם סופר (שו"ת חת"ס או"ח סימן נא) מעמיד את הדברים על תילם: אם הנס אירע בלילה – יש לקבוע את ההלל בלילה. והרי מדינת ישראל הוכרזה אמנם בצהרי היום, אך המעבר המשפטי מעבדות לחירות, רגע סיום המנדט הבריטי, חל בדיוק בחצות הלילה של ו' באייר תש"ח.
באותה שעה הפכנו מבני חסות של שלטון זר לאומה עצמאית. זהו דגם של "ליל שימורים" מודרני. עדות לכך מופיעה גם במדרש (שוחר טוב קי"ג), המתאר את הרגע שבו פרעה משחרר את בני ישראל בלילה: "באותה שעה היו אומרים הללויה, הללו עבדי ה'". השירה הראשונה בהיסטוריה פרצה מתוך החשיכה של רגע השחרור.
5+יש מי שמרגיש שקשה להשוות את מדינת ישראל ליציאת מצרים, אך הגמרא במסכת ברכות (יב, ב) מלמדת אותנו שיעור בענווה מול ההיסטוריה. היא קובעת שלעתיד לבוא יציאת מצרים תהיה "תפלה" לעומת הגאולה האחרונה, שהיא העצמאות המדינית וקיבוץ הגלויות. הנביא ירמיהו ניבא במפורש שיבואו ימים שבהם השבח על העלייה מארץ צפונה ומכל הארצות יעלה על השבח של היציאה ממצרים.
המציאות שבה אנו חוזרים ממאה ארצות אחרי אלפיים שנה, גדולה בערכה הניסי אפילו מיציאת מצרים, שם יצאנו מארץ אחת אחרי מאתיים שנה בלבד. הירושלמי (שביעית פ"ו) מוסיף שגאולה זו היא גאולה שאין אחריה שעבוד. מרן החיד"א (שו"ת חיים שאל) מסביר שדווקא ביציאה מעבדות לחירות של כלל ישראל, דומיא דליל פסח, יש מקום וחשיבות לתקן הלל בלילה.
5+כמו כן, החשש מ"ברכה לבטלה" הוא חשש ראוי, אך עלינו להיזהר גם מהחטא ההפוך. במסכת סנהדרין (צד, א) מובא שהקב"ה ביקש לעשות את חזקיהו מלך יהודה משיח, אך חזקיהו לא אמר שירה על הנס – וההזדמנות אבדה. השתיקה הוגדרה בבית דין של מעלה כסיבה לעיכוב הגאולה.
אמירת ההלל בברכה בליל יום העצמאות נשענת על החלטת מועצת הרבנות הראשית בראשות הגר"ש גורן זצ"ל. הרב גורן הסתמך על הכוח ההלכתי של חכמים לתקן ברכה על נס שקרה לכלל האומה, כפי שנעשה בחנוכה. זוהי תקנה שנועדה למנוע מאיתנו להיות כפופי ראש וכפויי טובה ברגע של הארת פנים אלוקית.
5+יום העצמאות אינו עוד יום ביומן. זהו יום שבו, לפי גדולי הפוסקים, אירע שינוי מהותי במעמדנו ההלכתי מעבדים לבני חורין. כפי שכתב בעל ה'פחד יצחק', ההלל בליל פסח נאמר על הגאולה עצמה, עוד לפני אכילת המצה והקרבן. כך גם אצלנו: השירה פורצת על עצם הגאולה מהשלטון הזר.
אנחנו אומרים הלל בלילה ובברכה כי אנחנו מאמינים לדברי הנביאים ופוסקי הגמרא: כשה' מוציא אותנו מאפילה לאור גדול – חובה עלינו לברך על האור. הכרת הטוב אינה רק מידה טובה, היא התיקון לחטאו של אדם הראשון, והיא המפתח לגאולה השלמה.
"יִרְא֣וּ יְשָׁרִ֣ים וְיִשְׂמָ֑חוּ וְכָל-עַ֝וְלָ֗ה קָ֣פְצָה פִּֽיהָ: מִי-חָכָ֥ם וְיִשְׁמָר-אֵ֑לֶּה וְ֝יִתְבּֽוֹנְנ֗וּ חַֽסְדֵ֥י יְהוָֽה:"
המאמר מבוסס על שיעוריו וקונטרסו ההלכתי של הרה"ג אורי עמוס שרקי שליט"א
