אביגדור נוימן, שהדליק היום (שלישי) משואה לרגל יום השואה, שיתף בסיפורו המטלטל וחשף כי שרד שלוש סלקציות ושתי צעדות מוות. "כל הזמן אתה מכווץ ממכות, מחוסר לחם, אולי ירו בך או יכו אותך. אתה בכלל לא חי את הטרגדיה של המשפחה, אתה נלחם איך להישאר בחיים. וכל הזמן התקווה והאמונה היא: 'ישועת השם כהרף עין'".
4+נוימן סיפר: "נולדתי ב-1931 בעיירה סייליש. היינו שבעה ילדים בבית מאוד עשיר, מאוד חסידי. אבא שלי היה ידוע כבעל צדקה גדול. ב-1944 נכנסו הגרמנים. בלילה האחרון של פסח הם דפקו בדלת חזק ואמרו: 'לעזוב מהר, כולם לצאת החוצה'".
לדבריו, המשטרה הגרמנית הפרידה בין בני משפחתו: "את אבא לקחו לחוד למרתף העינויים, את אמא והילדים לקחו לגטו בסייליש. כעבור כמה שבועות התקבלה הוראה להתייצב במקום הריכוז. שחררו את אבא. פתאום, הוא היה בלי זקן וסימני עינויים של כמה שבועות נראו עליו. הוא היה שבור לגמרי".
4+עוד הוסיף: "אמא נתנה תפקיד לכל ילד. אני הייתי צריך לשמור, היה לי סל כזה של אוכל, וכשפעם אחת שוטר הרביץ לאמא שלי – מהבהלה הפלתי את האוכל ולא לקחתי אותו איתי. זה רדף אותי שנים, שבגללי היה חסר אוכל ברכבת".
ימים בודדים עוד היה נוימן עם אחיו ואביו: "אחר כך לקחו אותם, עד שהתרגלתי שיש לי אבא ואח – פתאום גם זה לא היה לי.
4+"ליד המחנה שלנו היה מחנה נשים, ויום אחד ראיתי את אחותי הגדולה שם. גם היה קשה לי לזהות, כי היא הייתה לפני כן נערה יפה, ופתאום היא בלי שערות ועם הבגדים של אושוויץ. היא אמרה שהמפגש הכי מטלטל, הכי מזעזע, היה כשאמרתי לה: 'את יודעת? היום אני בן 13 – זה הבר מצווה שלי'".
נוימן שרד שלוש סלקציות ולאחר מכך גם שתי צעדות מוות במחנה הריכוז באושוויץ. "בשלב מסוים הגרמנים ברחו והצבא האמריקאי בא לשחרר אותנו. הייתי ילד בן 14, מה אני עושה? לאן אני הולך? איך אני אחיה? עם מי אני אחיה? ואז גם התחלתי להבין את גודל האסון. הרי לפני כן בכלל לא התאבלתי על המשפחה.
4+"חזרתי לסייליש וראיתי את אחותי, מהרגע הזה היא הייתה הכל בשבילי – אבא, אמא, אחות. היא אמרה לי 'אביגדור, אנחנו ניסע לארץ'".
אחד מרגעיו המרגשים היה ללבוש מדי צה"ל: "כשלבשתי פעם ראשונה את המדים של צה"ל, אי אפשר היה להסביר את זה. חשבתי לעצמי – אני? חייל בצבא שלי? זו הייתה איזו התעלות נפש. השתתפתי בכל מלחמות ישראל והקמתי משפחה לתפארת".
4+כעת נוימן משתתף גם בפרויקט של שורדי נובה: "אני מנסה לעודד אותם, אני שומע אותם, הם שומעים אותי. ואני אומר לכולם: לא לתת לדיכאון, לעצב להשתלט עליך. תסתכלו עליי. אפשר לקום מעפר ולחיות חיים נורמליים עם הזיכרון".
