משה הררי היה ילד קטן שלמד לחיות בלחש, לנשום בקושי ולשרוד כנגד כל הסיכויים. סיפורו מתחיל ב-2 בנובמבר 1934, בכפר פפרוטניה שבפולין, שם הייתה משפחתו המשפחה היהודית היחידה. השקט הכפרי נגדע ב-1941, כשהנאצים ריכזו את יהודי האזור בגטו מורדי.
3+"אבא היה נעלם מדי פעם מהגטו כדי לעבוד אצל איכרים תמורת אוכל למשפחה", משחזר משה. אבל הרגע המכריע הגיע ביום הגירוש הגדול. בעוד ההמון רוכז בכיכר העיירה בדרך אל הלא-נודע, אמו של משה, שהכירה את פרצות הגטו, הצליחה להוביל אותו ואת אחותו אל היערות. האב הצליח להימלט בנפרד, והמשפחה התאחדה בין העצים.
לאחר חצי שנה של נדודים ביערות, מצאו בני משפחת הררי מקלט אצל חסיד אומות העולם, האיכר ליפינסקי בכפר וודז'. שם, מתחת לרצפת האסם, נחפר בור שהפך לביתם במשך שנה וחצי. "היינו באיום מוות בכל רגע. החיים התנהלו בשכיבה, הדיבור היה בלחש", הוא מתאר. " היינו בבור הזה שנה וחצי עד שהצבא הרוסי הגיע."
3+הטרדגיה שאחרי המלחמה
השחרור הגיע, אך עבור משה, המלחמה לא באמת הסתיימה. כשהמשפחה חזרה לביתה, הם גילו שהוא תפוס על ידי משפחה פולנית. זמן קצר לאחר מכן, האב נעלם ולא חזר מעולם. "זו הייתה אחת הטראומות הכי גדולות", מספר משה בכאב, "פתאום נשארתי ילד בלי אבא, והרגשתי שכל עול המשפחה נופל עליי".
האנטישמיות לא דעכה עם הנפת דגל הניצחון. כנופיות פולניות המשיכו לרדוף יהודים. באחד הערבים פרצו פורעים לבית המשפחה והשליכו שני רימונים. האם נפצעה קשה, וראשה נחבש בתחבושות עבות. המשפחה נמלטה לכפר אחר, אך גם שם רדף אותם המוות.
3+ברגע של גבורה עילאית, במהלך התקפת ירי נוספת, זינק משה הצעיר למרתף, משך את אחותו, ואז בתושייה בלתי מוסברת, הצליח למשוך דרך חריץ צר את אמו הפצועה שראשו החבוש כמעט ולא עבר בפתח. "עד היום יש לי דפיקות לב כשאני נזכר בזה", הוא אומר.
מתקומה לפרס קפלן
לאחר המלחמה, התברר שהם השרידים היחידים ממשפחתם המורחבת. לאחר שמצאו את אחותה של האם בשצ'צ'ין, החלו לחזור לחיים. משה הפך לציוני נלהב, עלה לישראל והחליט להקדיש את חייו לביטחון המדינה שכה חסרה לו בילדותו.
במהלך חייו בישראל השתלב משה הררי בתעשייה הצבאית, שם הפך לאיש מקצוע מוערך וזכה בפרסים רבים על תרומתו. אחד מרגעי השיא השיא בחייו אחרי העלייה לארץ והקמת המשפחה הענפה, היה זה שבו זכה בפרס קפלן היוקרתי בגיל 23.
3+"לקחתי את אמא שלי לחלוקת הפרס", הוא נזכר בעיניים בורקות. "היא הייתה הכי מאושרת שבעולם. אחרי כל הסבל שעברנו בבור ובבריחות, הצלחתי לגרום לה לרגע כזה של נחת. אלו רגעים שלא שוכחים".
