מרים דייזי בר לב נבחרה להשיא משואה ביום העצמאות ה-76 של מדינת ישראל. סיפורה מתחיל בלידתה בתל אביב, ממשיך בשנות המלחמה הקשות באירופה ומסתיים בחזרה לארץ ובקריירה ארוכה כאחות במערכת הבריאות.
3+מרים נולדה בשנת 1936 בתל אביב. בעקבות המצב הביטחוני באותן שנים, החליטו הוריה לחזור להולנד. כפי שהיא מספרת: "נולדתי ב-1936 בעסוקת תל אביב. אבא שלי מהולנד, אמא שלי מגרמניה. כשהתחילו המוארות עם הערבים הם החליטו לחזור להולנד".
עם תחילת רדיפות היהודים בהולנד, חוותה מרים כילדה קטנה את הפחד מהשלטון הנאצי. היא נזכרת ברגע שבו ראתה אנשים נלקחים מהרחוב: "ראיתי אוטו מסה שמעלים שם אנשים. ואז אני די פחדתי והסתרתי את המגן דוד".
3+המשפחה נשלחה למחנה המעבר וסטרבורק ומשם לברגן-בלזן: "אמרו לנו שאנחנו הולכים למחנה יותר טוב. ולקחו אותנו לברגן בלזן. דרך החלון אנחנו ראינו את האסירים שהם נפלו מתים", מתארת מרים את המראות הקשים. היא מוסיפה על הניסיון של אמה להגן עליה: "זה היה נורא, אמא שלי תמיד הסיטה לי את הראש. אמרה לי אל תסתכלי".
במחנה עבדו הוריה בפרך. אביה, שסבל מרעב קיצוני, ניסה להיאחז בזיכרונות מהבית: "מתוך רעב הוא כתב את הרצפטים שהוא זוכר". כשאביה חלה בטיפוס והיה זקוק לאוכל, מרים ביצעה פעולת הקרבה יוצאת דופן: "היה לי דובי, מאוד אהבתי אותו. והלכתי למכור את הדובי אצל היוגוסלבים בשביל כוס אורז. אמא שלי בישלה אותו ואני עברתי מתחת לגדר ונתתי לאבא שלי". למרות המאמץ, אביה נפטר במחנה.
3+לקראת סוף המלחמה הועלתה מרים עם אמה לרכבת שנסעה במשך שבועיים ללא יעד. היא נזכרת ברעב הכבד באותם ימים: "14 יום נסענו הלוך וחזור באיזה תחנת רכבת אמרתי שמצאתי תפוח נתתי לאמא שלי את הקליפה של תפוח".
לאחר השחרור בידי הצבא הרוסי וחזרתן לאמסטרדם, החלו מרים ואמה בשיקום חייהן. מרים נזכרת בחגיגת הפורים הראשונה לאחר המלחמה: "אני זוכרת שהתחפשתי למדינת ישראל עם דגלים". אמה נישאה בשנית לניצול שואה שאימץ את מרים והיה לה לאב מסור.
3+בבגרותה עלתה מרים לישראל ועבדה במשך עשרות שנים כאחות. כיום היא מוקפת במשפחה גדולה הכוללת שלושה בנים ושבעה נכדים: "המשפחה עושה לי טוב ושמחה בלב".
