חיים מרגוליס, שורד שואה שעתיד לחגוג בקרוב את יום הולדתו ה-91, הוא סמל לניצחון הרוח האנושית. למרות הזוועות שעבר בעבודות הכפייה בגטו ברומניה, בחר להקדיש את עצמו לאחרים, החל להתנדב בעמותת "חסדי נעמי" – ושם את הנתינה ואהבת החינם כמטרות חייו. בריאיון מיוחד ל-C14 נשאל מה עזר לו לשרוד את התופת – וענה באופן חד משמעי: "האמונה והתקווה. כל הזמן הייתי בתקווה. מגיל קטן ועד היום. שנוכל להמשיך ולשרוד. העם שלנו הוא עם רודף שלום".
7+זיכרונותיו הראשונים מהמלחמה
לדבריו, על אף שהמלחמה פרצה כשהיה רק בן 4, הזיכרונות הראשונים שלו התחילו מגיל 7. "לא הבנתי במה מדובר. ראיתי סירנות ומטוסים, כל מיני פגזים. התחלתי לזכור את עצמי בסביבות 1942, הייתי בן שבע והוצאתי לעבודות כפייה בגטו פתוח בבוקרשט, בשכונת היהודים. זה היה נורא. חייל גרמני לידי, חייל רומני לידי. ומסביב לא ראיתי יותר צעירים ממני".
משפחתו הגרעינית, אביו אימו ואחותו – הם כל מה שהיה לו באותם זמנים: "פשוט שרדנו". חיים הוסיף כי על אף שאביו היה נכה ממלחמת העולם הראשונה, זה לא עזר הרבה בהתנהלות מול הנאצים: "קטעו לו רגל בשביל המדינה – והוא רצה לקבל פרוטקציה, אבל אצל הגרמנים לא היה שום פרוטקציה. יהודי זה יהודי".
7+עבודות הכפייה
בגיל שבו ילדים אמורים לשחק, חיים מצא את עצמו בעבודות פרך קשות וקפואות, תחת איומי רובים, בתוך מציאות שמזכירה סרט אימה. "בערב היינו יחד בבית בעוצר, בבוקר מסדר. כמו בית כלא. הוציאו אותנו לעבודות כפייה. היינו מפלסים את פסי הרכבת הקלה. שלג של שתי מטר עם אמצעים ידניים. רק בסוף ידענו למה אנחנו עושים את זה, כדי לפנות את הדרך לרכבות המוות. מי שהיה מנסה להתנגד או לברוח היה מקבל כדור ונזרק. ראיתי את זה בעצמי".
שנתיים לאחר תחילת המלחמה ולא הרבה לפני סופה, הגיע הרגע הנורא מכל: "ההורים נהרגו בגטו. היינו קטנים, אני הייתי בן תשע, אחותי הייתה בת שבע. זה היה ממש נוראי. עד היום אני לא שוכח את הימים האלו. זה מלווה אותי וממש זורם בדמי. אני אפילו לא יודע איפה הם, אמרו לי שהם קבורים בבית העלמין היהודי". למרות הטראומה המשותפת, הקשר בין חיים ואחותו נותק: "עד היום אני לא יודע מה גורלה, לא נפרדתי ממנה".
7+את התקופה הקשה ביותר שעבר בחייו לא הצליח חיים לסכם – אך הדגיש באופן חד משמעי: "שנים קשות זו לא מילה. חיפשו אותנו כל הזמן. הפרידו בין כולם. כל אחד מקסימום היה ליד אבא או אימא שלו. אסור היה לראות אחד את שני, ליצור קשר. לא יכולנו להגיד בוקר טוב במשך שלוש השנים האלו".
סיום המלחמה
חיים ציין כי סיום המלחמה לא הביא איתו חירות מלאה: "למזלנו הרע והטוב שוחררנו על ידי כוחות ברית המועצות. הם לא היו רחוקים מהגרמנים. שחררו אותנו מהגטו אבל לא נתנו לנו חופש ללכת לבית הכנסת". לדבריו, היהודים ברומניה היו מדליקים נרות שבת בסתר ולא ניתנה להם האפשרות לחגוג את החגים. עם זאת, החל לבנות את עולמו מחדש: "התחלתי ללמוד בכיתה א' שהייתי בן עשר כי לא היה בתי ספר".
לדבריו, סיפור השואה האמיתי שלו התחיל דווקא כשנגמרה המלחמה, כאשר נקודת האור המשמעותית ביותר בחייו הופיעה: "שמענו שכומר פתח בית יתומים ושם יש ילדה יהודייה. אני ועוד 2 חברים ניגשנו לשם. קראו לה רחל והיא הייתה רק בת 10. הוא נתן לה להמשיך ביהדותה וללמוד בבית הספר היחידי בעיר לבנות יהודיות".
7+חיים לקח על עצמו משימה שהפכה להסכם לא כתוב בין השניים: "ללוות אותה כל בוקר, מבית היתומים לבית ספר". לדבריו, סיפורה של רחל, בלתי נתפס בפני עצמו: "היא נולדה בעיר רחוקה, ההורים שלה נרצחו בלילה עם מאתיים רבנים ואת היתר לקחו לאושוויץ. היה לה אח ואחות וההורים חוסלו. אפילו הכומר לא ידע איך היא הגיעה בגיל ארבע לבוקרשט".
הקשר עם רחל הלך והתהדק, עד שהחליטו השניים להקים בית נגד כל הסיכויים. "כשהיא הגיעה לגיל עשרים, החלטנו להתחתן. הרופאים ניבאו לה בבדיקות אחרי השואה שלא תביא ילדים לעולם". עם זאת, אמר בחיוך וגאווה: "נולדו לנו שלושה ילדים רק ברומניה". 21 שנים מסיום המלחמה ולאחר תהליך שלקח זמן – המשפחה קיבלה אישורים ועלתה לארץ על מנת להתאחד עם האחים של רחל. לדבריו של חיים, כשהגיעו לארץ המציאות הכתה בהם: "לא מצאנו אותם, עד היום".
7+העלייה למדינת ישראל
לדבריו, היה נחוש לעבוד ולפרנס את משפחתו: "24 שעות אחרי שהגעתי לארץ הלכתי לעבוד בקיבוץ. אמרו לי, 'מה נעשה איתך פה?' והתחננתי. תנו לי מה שאתם רוצים ואני אעשה. לימדו אותי מקצוע חדש. הייתי מרסס את הטוסטוסים לייצוא לטורקיה". ככל שעבר הזמן, נולדו לחיים ורחל 3 ילדים נוספים.
חיים ציין כי זוועות השואה הותירו צלקות עמוקות בנפשה של רחל, והפכו אותו למשענת המרכזית בגידול ששת ילדיהם: "הכאב שלה היה כאב שלי. גידלתי אותם בעזרתה, היא הייתה חולה עם דמנציה". לאחר 67 שנים של זוגיות שנולדה מתוך החושך הגדול ביותר, בשנת 2018 בט"ו באב חיים נאלץ להיפרד מאהבת חייו שהלכה לעולמה בגיל 80. לדבריו, תקופת האבל לוותה בקשיים כלכליים שחשפו אותו לארגון 'חסדי נעמי' שעזר לו בתקופה המורכבת.
7+"הם חיממו לי את הבית בחורף וחיממו לי את הלב בקיץ. זו עמותה של עבודת קודש. בזמן שאשתי נפטרה ולא הייתי במצב כלכלי טוב, התקשרו אליי ושאלו אם אני יכול לתרום. אמרתי שאני צריך תורם בעצמי, וטרקתי את הטלפון. אחרי 24 שעות הגיעו לבית שלי עם רדיאטור, וכל מיני מוצרים". חיים חש את הצורך לתת בחזרה – והחל להתנדב בעמותה שסייעה לי ברגעים הקשים מכל: "אנחנו בקשר תמיד".
משה כהן, מנכ"ל 'חסדי נעמי', אמר ל-C14: "ההתנדבות של חיים ממלאת לכולנו את הלב ואנחנו שמחים שיש לנו את הזכות לעלות לו חיוך על הפנים. חשוב לזכור שעדיין חיים בנינו ניצולי השואה שחוששים שלא יהיה להם מה לאכול מחר וחשוב שנעשה הכול כדי לדאוג שהם יוכלו לחיות בכבוד בישראל 2026".
7+"אהבת חינם זו התרופה שלנו"
חיים הדגיש כי המסירות שלו לא יודעת גבולות או שעות: "יש לי נתינה אינסופית, 24 שעות ביממה. עוד לא קרה לי שמישהו התקשר אליי בשתיים בלילה ואמרתי לו שאני ישן, אין דבר כזה. קם ועוזר". בהמשך, נזכר במשפחה הענפה שהקים נגד כל הסיכויים: "יש לי 15 נכדים, 17 נינים ואיך אמר לוי אשכול? הפנקס פתוח והיד רושמת".
בסיום, הדגיש כי הוא לא פוחד מהמוות – אלא מהרגע בו לא יוכל לעזור לאחרים: "הנתינה אצלי 24 שעות ביממה. זה המוטו של החיים שלי, נתינה ואהבת חינם. אני אמשיך לתת, מקווה עוד כמה שנים טובות. מקווה שיבוא יום שנחיה בשלום. אין שמאל, אין ימין, אין חילוני, אין דתי. כולנו אחים".
