הנרי קיסינג'ר קבע פעם כלל ברזל המגדיר עימותים אסימטריים: "צבא סדיר מפסיד אם הוא לא מנצח; ארגון גרילה מנצח כל עוד הוא לא מפסיד". משטר האייתוללות הפנים את הלקח הזה במלואו. איראן אינה מתפקדת כמעצמה קונבנציונלית, אלא כארגון גרילה.

המטרה שלה היא לשרוד את המהלומות, לשחוק את העורף של בעלות הברית האמריקאיות באזור, ולמתוח את העימות עד שאויביה יאבדו את אורך הרוח ויתקפלו. הפסקת האש הנוכחית היא אשליה מסוכנת. ספק גדול אם משמרות המהפכה יישמו את ההסכם, ומיצרי הורמוז, עורק האנרגיה הגלובלי, נותרים כרגע עדיין סגורים ומאוימים. להערכתי, ההסכם עומד לקרוס בימים הקרובים.
נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, מבין היטב את חוקי המשחק, ופועל תחת מערכת תמריצים ומגבלות מוסדיות. החוק האמריקני War Powers Resolution מתיר לנשיא להפעיל כוח צבאי במבצעים מיוחדים למשך 60 ימים ללא אישור הקונגרס. קבלת הפסקת האש, גם אם היא זמנית, מעניקה לטראמפ את האפשרות לאפס את ספירת 60 הימים.

ברגע שאיראן מפרה את ההסכם באופן בוטה, "שעון ה-60 ימים" מתאפס. טראמפ זוכה בלגיטימציה מחודשת, פנימית ובינלאומית, ומציג את האייתוללות כמי שאחראים לחידוש האש. בנוסף, המהלך נועד להעביר מסר חד למדינות המפרץ: ארצות הברית עשויה לראות את תפקידה כגמור. טראמפ מנסה לאלץ את המדינות הללו להפסיק להסתמך על "הדוד סאם" ולהיכנס אקטיבית ללחימה מול טהרן.
לגבי ההכרעה, זו יכולה להגיע רק על ידי החלפת המשטר. והחלפה כזו לא יכולה להתבסס על התרחיש שבו גורם מתון מתוך הממסד האיראני תופס את השלטון בהפיכת חצר. מבנה השלטון באיראן כולל שני צבאות מקבילים, הצבא הסדיר ומשמרות המהפכה, שנועדו בדיוק למנוע הפיכה באמצעות פיקוח הדדי ומאזן אימה.

לכן – שינוי שלטוני אמיתי יושג אך ורק באמצעות התקוממות אזרחית. טראמפ טרם פנה ישירות לעם האיראני בקריאה לצאת לרחובות ולהפיל את המשטר. הנשיא האמריקני יודע כי ארצות הברית יכולה לרסק את תשתיות הדיכוי מהאוויר, אך היא אינה יכולה לכבוש את טהרן ולנהל את המדינה עקב העדר לגיטימציה לבניית דמוקרטיה כמו שבוצעה בעיראק ומיד עם עזיבת האמריקאים נפלה לזרועות האיסלאם הקיצוני. הישועה חייבת לבוא מבפנים. אם העם האיראני לא יאזור אומץ להילחם על חירותו, המערב לא יוכל להגיש לו אותה על מגש של כסף.
נקודת המבט הישראלית על העימות חושפת כשל עמוק בתפיסת הביטחון שלנו. בעשורים האחרונים, התרגלנו לנהל "סבבי לחימה" בעזה או בלבנון. התפיסה הזו נשענת על הידיעה שבמקרה הצורך, צה"ל יכול לתמרן ולכבוש תא שטח סמוך לגבול. הגיאוגרפיה מול איראן לא מאפשרת את אסטרטגיית הסבבים הזאת. לישראל אין גבול משותף עם טהרן, ולכן אין לה שום יכולת לתמרן קרקעית, לאיים על השרידות הפיזית של המשטר או לגבות מחיר טריטוריאלי. וגם הפעלה של חיל האוויר במרחק כזה דורשת שיתוף פעולה אמריקאי לצורך מטוסי תדלוק ושאר אמצעים שאין ברשות חיל האוויר באופן שגרתי.

מציאות זו מוכיחה את גודל הכישלון של אסטרטגיה המסתמכת על תקיפות אוויריות בלבד. כוח אווירי, קטלני ככל שיהיה, אינו מכריע מלחמות מול מדינה בגודלה של איראן. אין לנו פריבילגיה לנהל מלחמת התשה או "סבבים" מול מעצמה אזורית מרוחקת. הדרך היחידה להבטיח את ביטחון ישראל עוברת בשיתוף פעולה הדוק עם ארצות הברית ליצירת לחץ כלכלי וצבאי רציף ובלתי פוסק, עד לקריסת המשטר האיראני מבפנים על ידי העם האיראני.
