לפני 38 ימים יצאה ישראל למערכה מהחשובות שידעה, מלחמה על עצם קיומנו, יחד עם המעצמה הגדולה בעולם ארצות הברית נגד האויב האיראני. במהלך הלחימה הושגו הישגים משמעותיים: חיסול בכירים, פגיעה קשה בשדרה הפיקודית והישגים מבצעיים מרשימים שהעבירו מסר חד וברור.
3+אך בתוך המערכה הזו, נכנס גם אויב נוסף חיזבאללה מלבנון. מאז, תושבי קו העימות בצפון הפכו לשגרת חירום מתמשכת: ירי בלתי פוסק לעבר יישובים, חדירות של כלי טיס, ולעיתים גם ירי לעבר מרכז הארץ.
לפני יומיים נחתם הסכם הפסקת אש בין ישראל לאיראן. אך בעוד ההסכם הזה מסמן סיום פרק אחד וגם זה לא בטוח, בצפון אין שום סיום. חיזבאללה לא נעלם. להפך – הוא ממשיך לשגר רקטות בכמויות אדירות לעבר יישובי הצפון. וכאן נשאלת השאלה הקשה: איך ייתכן שתושבי הצפון עדיין חיים תחת אש?
3+לא ייתכן שלאחר מבצע "חיצי הצפון", ובצל מלחמת "שאגת הארי", תושבים שלמים אינם מסוגלים לנהל שגרת חיים תקינה. ילדים אינם חוזרים לבתי הספר, מקומות עבודה בקושי מתפקדים, והפחד הפך לשגרה. עשרות אזעקות ביום. ירי משולב. חוסר ודאות מוחלט.
תחושת האכזבה בקרב תושבי הצפון עמוקה וכואבת. הם מרגישים שהפכו לבשר תותחים – קו ההגנה הראשון של מדינת ישראל, אך גם האחרון לקבל מענה.
עד מתי?
מתי נבין שלא ניתן להכריע אויב בפעימות, בהפסקות אש ובהסכמים חלקיים? מתי נפנים שהכרעה אמיתית דורשת פעולה חדה, ברורה, וללא היסוס? תושבי הצפון – העם כולו איתכם. לא שכחנו אתכם, ולא נשכח. אתם אלה ששומרים על הגבול, אתם אלה שנושאים בנטל יום-יום, שעה-שעה.
אבל סולידריות אינה מספיקה.
הגיע הזמן למדיניות אחרת. לא עוד תגובות נקודתיות, לא עוד הכלה. אלא הכרעה ברורה של ארגון טרור שממשיך לאיים על אזרחי ישראל. הצפון צריך להיות בטוח – בדיוק כמו תל אביב ורמת השרון.
3+עד שזה יקרה- לא נשתוק. נמשיך להציף, לדרוש, ולהיאבק עד שחיזבאללה יחדל מלהיות איום ממשי. כי מדינה שלא מגינה על אזרחיה – מאבדת את זכות קיומה. והצפון הוא לא שוליים. הוא הלב הפועם של הביטחון הלאומי.
