ישראל נמצאת בעיצומה של מלחמה על עצם קיומה. מול איראן, חיזבאללה והחות'ים החזית רחבה, האיומים ממשיים, והעורף נדרש לעמידה מתמשכת. ובכל זאת, יש גם מציאות אחרת: אנחנו מנצחים. צה"ל מכה באויבינו בעוצמה, והחברה הישראלית ממשיכה לתפקד, להסתגל, ולחיות בין שגרה לחירום מאז אותו 7 באוקטובר.
2+פיקוד העורף מתפקד היטב, מוציא הנחיות מדויקות ומעדכן בהתאם למצב. הציבור מצידו מגלה אחריות – אך גם רצון עז לחיות. קניונים פתוחים ומלאים, חופי הים הומים אדם, בתי קפה ומסעדות עמוסים עד אפס מקום. אפילו משחקי הכדורגל חזרו תחת מגבלות והנחיות.
אבל בתוך כל זה, בולטת סתירה אחת שקשה להתעלם ממנה. הכותל המערבי שריד בית מקדשנו, המקום הקדוש ביותר לעם היהודי – סגור. דווקא בימים שבהם עם ישראל נלחם על קיומו, דווקא בחג הפסח שבו עשרות אלפים פוקדים את המקום מדי שנה, במיוחד למעמד ברכת הכהנים – השנה הדלתות נותרו סגורות. אין מתווה, אין פתרון, אין ניסיון לאפשר הגעה מבוקרת כפי שנעשה במקומות אחרים.
2+כאן לא מדובר בעוד אתר בילוי. לא בעוד אצטדיון או מרכז מסחרי. כאן מדובר בלב הפועם של העם היהודי. במקום שבו דורות של יהודים נשאו תפילה, בכו, קיוו ונאחזו באמונה. והשנה? אבנים שותקות. רחבה ריקה. ולבבות של רבבות שבורים.
אפשר להבין מגבלות ביטחוניות. אי אפשר להבין היעדר חשיבה יצירתית, היעדר איזון, היעדר רגישות למהות. דווקא עכשיו, יותר מתמיד העם הזה צריך את הכותל. צריך את החיבור. צריך את המקום שבו הכול מתנקז הכאב, התקווה, והאמונה.
ולמרות הכול, נסיים באמונה. עוד יחזור הניגון. עוד נעלה קומה. "וְהַרְאֵנוּ בְּבִנְיָנו וְשַׂמְּחֵנוּ בְּתִקּוּנוֹ, וְהָשֵׁב כֹּהֲנִים לַעֲבוֹדָתָם, וּלְוִיִּם לְשִׁירָם וּלְזִמְרָם".
