כל פעם שמתחולל אירוע אלים של יהודים ביהודה ושומרון, חוזר אותו ביטוי נדוש ודמוני המגלם בחובו משמעות עמוקה ושלילית: "טרור יהודי". זה נשמע חמור, זה מצטלם טוב, וזה נותן תחושה שיש כאן תופעה מקבילה לטרור הערבי. אבל זו החטאה של העיקר. הבעיה לא מתחילה בצעירים על גבעה. שורשיה העמוקים בהתנהלות ולמעשה באי ההתנהלות של המדינה.
4+מאז 1967 מדינת ישראל לא החליטה מה היא עושה עם יהודה ושומרון. לא סיפוח, לא היפרדות, לא ריבונות מלאה. במקום החלטה יש ניהול. במקום מדיניות יש אלתורים. במקום הכרעת הטרור וקבלת החלטה אסטרטגית איך מנהלים את השטח, ממשיכים להכיל ולדחות ולא לפתור בעיות. כך נוצר לאורך שנים חלל ריק.
לתוך החלל הזה נכנסים כולם. הטרור הערבי פועל בו בחופשיות יחסית. הרשות הפלשתינית מנהלת בו חיים אזרחיים ולעיתים גם ביטחוניים, למרות שהיא גוף עם אינטרס מנוגד לישראל שלשד תפיסתה המוצהרת לא שונה מהותית מאמנת החמאס, קרי: אין מקום ליהודים בין הירדן לים. וכן גם יהודים נכנסים לשם – חלקם כדי להיאחז בקרקע ולמנוע את הקמת האסון המכונה מדינה פלשתינאית, וחלקם בתגובות אלימות כשהם מרגישים שאין מי שמגן עליהם. זה לא מצדיק אלימות, אבל זה עשוי להסביר אותה.
4+דוגמה פשוטה מתחום מקביל, היא חלוקת הנשק הנרחבת שקידם איתמר בן גביר, בשנים האחרונות. ברור שיש לזה גם מחיר. יותר נשק אזרחי מגדיל גם סיכונים. אבל למה בכלל צריך את זה? כי המדינה ויתרה מרצון על הצורך הבסיסי שלה להעניק ביטחון מלא לאזרחיה. אז היא מעבירה אחריות לאזרחים. זה לא פתרון יסודי, אלא פלסטר.
אותו קו חשיבה קלוקל, חל עם מעצרים מנהליים. שעמית סגל הציע להשיב אותו לסל הכלים ביו"ש כנגד יהודים. זהו כלי חריג, בעייתי, לא דמוקרטי. לפעמים אין ברירה (כמו נשק לכל אזרח), אבל הוא לא פותר את הבעיה. הוא מטפל באדם אחד ולא במציאות שמייצרת עשרות כמוהו.
4+ההצעה מצד עמית סגל לשקול הפעלה של מעצרים מנהליים גם כלפי יהודים. יסודה מהתסכול באי היכולת לשלוט בנוקטים אלימות ביו"ש, אבל היא שגויה מהיסוד.
כי זו בדיוק אותה שיטה שכבר נכשלה, פעם אחר פעם. טיפול בסימפטום במקום בשורש.
מעצר מנהלי אולי יבלום אירוע נקודתי כזה או אחר. אבל הוא לא יפתור את התחושה הבסיסית של הפקרות. הוא לא יחזק שליטה. הוא לא יכריע את הטרור הערבי. להפך – הוא עלול להעמיק את חוסר האמון של אזרחים במדינה, וליצור עוד חיכוך במקום יציבות.
4+הבעיה האמיתית היא פשוטה: אין הכרעה.
כל עוד המדינה לא קובעת מדיניות ברורה ביהודה ושומרון, לא מחילה שליטה אפקטיבית, ולא פועלת להכרעת הטרור במקום להכילו, החלל יישאר. וכל עוד החלל קיים, ימשיכו להופיע גם תופעות קצה.
מדינה לא יכולה לפתור בעיה אסטרטגית עם כלים טקטיים. פלסטרים לא מרפאים פצע עמוק, הם רק מסתירים אותו לזמן קצר. אם ישראל רוצה באמת לצמצם אלימות מכל סוג, עליה להתחיל לא מהמעצר הבא, אלא מההחלטה הגדולה שהיא דוחה כבר כמעט שישה עשורים. מה עושים עם הבן החורג שנקרא "יהודה ושומרון". אל תפעילו שוב ושוב כלים טקטיים דחייניים, שאולי יכבו שריפה מקומית, אבל יחוללו תבערה בטווח הארוך. מגיע לנו לדרוש ממדינת ישראל ובפרט לאור ולאחר אירועי שבעה באוקטובר, פתרון יסודי ושורשי ולא טקטי דחייני.
