אחוז פאתוס, לבוש בגלימה השיעית הארוכה וחבוש בטורבן המוכר, נשא נסראללה באוגוסט 2021 נאום חוצב להבות בערוץ אל מנאר לקהל עוקביו ברחבי המזרח התיכון. לא היה זה עיתוי מקרי, אלא שעת כושר מבחינתו של נסראללה עם נסיגת כוחות צבא ארה"ב מאפגניסטן: "הם פינו את הכלבים והשאירו את בני האדם מאחור… ארה"ב לעולם אינה נלחמת עד הסוף! היא נוטשת את בעלי בריתה כאשר המחיר הופך להיות גבוה מדי עבורה… היא אינה מוכנה להילחם עוד עבור אחרים ולכן כל שחקן באזור צריך להפיק לקחים מהאירוע".
5+השחיקה התדמיתית של ארצות הברית במזרח התיכון לא התרחשה ברגע אחד, אלא כתהליך מצטבר של כמה נקודות מפנה, שכל אחת מהן פגעה בשכבה אחרת של האמון וההרתעה. כדי להבין את התמונה בצורה חדה, צריך לזהות את התחנות המרכזיות שבהן נתפסה ארה"ב כמי שמאבדת אחיזה או נחישות ובעיקר את הנאמנות לשותפותיה ובעלות בריתה.
נקודת השבר הראשונה הייתה לאחר מלחמת עיראק ב־2003. בתחילתה, ארצות הברית בראשותו של ג'ורג' בוש הבן נתפסה ככוח בלתי ניתן לעצירה, אך ככל שהמלחמה נמשכה התדמית האמריקאית החלה להיסדק. הכישלון לייצב את עיראק, יחד עם המחירים הכבדים והכאוס שנוצר, יצרו תחושה אזורית שארה"ב יודעת לפרק משטרים אך מתקשה לבנות אותם מחדש. זה היה סדק ראשון באמון של המדינות הסוניות ביכולת האמריקאית להוביל תהליכים מורכבים ובעיקר לייצר מחויבות לאורך זמן.
5+השלב הבא הגיע עם הנסיגה אותה הוביל הנשיא אובמה מעיראק ב־2011. מבחינה אמריקאית זו הייתה סגירת מעגל, אך במזרח התיכון היא נתפסה כנסיגה והתקשורת הערבית דיברה בעיקר על בגידה. הוואקום שנוצר נוצל במהירות על ידי איראן, שהעמיקה את השפעתה בעיראק, ועל ידי ארגונים קיצוניים. המסר שנקלט באזור היה ברור: ארה"ב אינה נשארת לאורך זמן, ואינה מוכנה לשלם מחיר מתמשך כדי לשמר הישגים.
אולם נקודת הפגיעה המשמעותית ביותר בתדמית האמריקאית הייתה סביב מלחמת האזרחים בסוריה. ב־2013 הציב הנשיא ברק אובמה "קו אדום" לשימוש בנשק כימי. אולם כאשר המשטר הסורי חצה אותו, ארצות הברית נמנעה מתקיפה והעדיפה הסדר דיפלומטי. מבחינה אסטרטגית ניתן היה להסביר את המהלך, אך תדמיתית נתפס הדבר בעיני העולם כולו ובדגש על העולם הערבי כהיסוס ואף כחולשה. באזור שבו חוסן ועוצמה הם מטבע מרכזי, אי־עמידה בהצהרה פומבית פגעה קשות בהרתעה.
5+המשך התהליך בא לידי ביטוי בהסכם הגרעין עם איראן ב־2015. עבור מדינות רבות במזרח התיכון, ובעיקר ישראל ומדינות המפרץ, ההסכם נתפס לא כהישג אלא כהתפשרות שלא לומר כניעה. התחושה הייתה שארה"ב מוכנה להכיל את איראן במקום לבלום אותה. גם אם ההסכם נועד למנוע הסלמה, הוא תרם לתחושת התרחקות נוספת ואולי הדרמטית ביותר בין וושינגטון לבעלות בריתה.
היציאה מאפגניסטן ב־2021 הייתה אולי הרגע הסמלי הגדול ביותר של השחיקה בתדמית האמריקאית. המסקנה הסופית שנגזרה הייתה שאם ארה"ב יכולה לעזוב כך זירה שבה השקיעה עשרים שנה, היא עשויה לנהוג כך גם במקומות אחרים.
5+המציאות שנוצרה כעת סביב המלחמה בין ארה"ב לבין איראן ממחישה עד כמה אותה שחיקה תדמיתית אינה רק תיאור היסטורי, אלא גורם פעיל בעיצוב ההווה. זוהי בראש ובראשונה התנגשות בין נרטיבים של הלאומיות האמריקאית המחודשת מול השליחות הדתית המהפכנית של משמרות המהפכה. כאשר ארצות הברית מצהירה על כוונה להכריע את איראן, ולאחר מכן בוחרת לשוב לשולחן המשא ומתן, הפער בין הצהרה לביצוע אינו נותר בזירה הדיפלומטית בלבד. הוא נקלט, מפורש ומתורגם על ידי כל שחקן במזרח התיכון כנקודת מבחן שתסמן את הדרך שבה הצדדים פועלים ויפעלו בעתיד.
כאשר מצד אחד עומדת איראן שתפיסתה הדתית והתרבותית אינה יכולה להרשות לעצמה להפסיד, ומצד שני ארצות הברית בראשות טראמפ המנסה להחזיר את ארה"ב למקומה כמעצמה העולמית המובילה, ואינה יכולה בשום פנים להרשות לעצמה שלא לנצח.
5+מבחינת הכוכב העולה האיראני, הצהרותיו של המנהיג העליון לשעבר עלי חמינאי אינן פוליטיות אלא תיאולוגיות. המאבק מול המערב מוצג לא רק כעימות בין מדינות אלא כחלק ממאבק רחב יותר בין אמת לשקר, בין אמונה לכפירה. זהו מאבק שאינו נמדד רק בתוצאה המיידית אלא בעצם ההתמדה בו והיכולת לעמוד איתן מול המעצמה החזקה בעולם, כאשר עצם העמידה היא ניצחון מתמשך.
לעומת זאת, מבחינת מדינת 50 הכוכבים, הסיסמה “Make America Great Again” אינה רק כלי פוליטי. זהו המבחן הגדול של היכולת האמריקאית להגדיר גבולות, להכתיב כללים ולהוכיח שההרתעה עדיין חיה. הימנעות מהכרעה ברורה תיתפס כהפסד ותשפיע מעתה על יכולתה להכתיב ולנהל סדר עולמי חדש בזירות מאתגרות ומול מנהיגים מורכבים.
5+מחיר המלחמה עבור הצדדים ברור. עבור ארצות הברית, ניצחון ישמר את מעמדה הגלובלי, יחליש את סין ואיראן, יחזק אותה כלכלית וישיב את אמון בעלות בריתה בעולם הערבי בפרט ובמדינות המערב בכלל. עבור משמרות המהפכה, הפסד איראני עלול לערער את יסודות המשטר מבפנים, למוטט סופית את הכלכלה, להביא להפיכה אזרחית ולפגוע לא רק בתדמיתה אלא בתדמית העולם השיעי כולו.
בסופו של דבר, ההחלטה של ארה"ב אינה רק אם ללכת להמשך המלחמה או למשא ומתן, אלא בשאלה עמוקה יותר של אמינות, אמון, מעמד והשפעה. במרחב שבו המילים הן ריקות והאזור מכיר רק את שפת הכוח, כל פער בין הצהרה לפעולה הופך למנוף בידי היריב. וככל שהפער הזה יחזור על עצמו, כך הוא יעצב לא רק את תוצאות העימות הנוכחי, אלא את כללי המשחק של העימות הבא ואת דמותו של המזרח התיכון והעולם כולו.
