אנו בימים היסטוריים, שגם בהם ישנם רגעי הכרעה. אנו באחד הרגעים הללו, בו מדובר על החלטת הנשיא טראמפ לנהל מו"מ עם איראן. תוצאות המו"מ יקבעו האם מלחמת שאגת הארי (Epic Fury) תשנה את פני המזרח התיכון לפחות לדור, ואולי אף תוביל לשינוי ברמה הגלובלית. בהחלטה זו של הנשיא טראמפ מגולמים ערכים, אינטרסים גלובליים שבין מעצמות, ביטחון, כלכלה, ואפילו שאלות על המורשת האישית שלו.
8+המבחן בו הוא וראש ממשלת ישראל עומדים, הוא מבחן נחישות. השאלה העומדת למבחן היא עד כמה הם נחושים להביא שינוי אמיתי מן היסוד, ולא לעוד סבב (מי חשב שגם מול איראן יהיו סבבים?), שבסופו איראן תישאר על רגליה ויכולותיה, ותמשיך לאיים על ישראל ביטחון האיזור, ואף העולם. זו הזדמנות היסטורית, ועלינו לנצלה עד תום להסרת האיום הזה.
הניתוח הגלובלי: ברית הנחושים מול ציר הרשע השבור
במרכז התמונה ניצבת הברית האסטרטגית בין ירושלים לוושינגטון, ובין נתניהו לטראמפ. תחת ממשל טראמפ השני, המדיניות האמריקאית עברה מניהול סכסוכים לחתירה לפתרון שורשי ויסודי של בעיית הגרעין והטרור האיראני. שיתוף הפעולה המבצעי הנוכחי הוא חסר תקדים: ארה"ב אינה מסתפקת עוד ב"מטרייה הגנתית", אלא נוטלת חלק פעיל במערכה מול איראן, במלוא הכח, ואף מקדמת כוחות קרקעיים לאיזור.
8+מבחינת האינטרסים, המלחמה באיראן חשפה את קווי השבר בעולם, ובמזרח התיכון. בעוד שבעולם מנתחים את המלחמה בעיניים כלכליות, ומהמשמעויות מסגירת מיצרי הורמוז והפגיעה בנכסי האנרגיה במפרץ, ישראל נלחמת על קיומה, וארה"ב משלבת בין החובה הערכית לבין מאזנים אחרים של עוצמה, כלכלה, ואף בריתות ויחסים מורכבים עם מדינות רבות (בריטניה, המפרציות בדגש לקטאר וסעודיה, טורקיה, וכמובן ישראל).
מנגד, רוסיה, צפ"ק וסין מנסות לסייע לטהראן בדרכים עקיפות כדי להחליש את ההשפעה המערבית. המדינות הסוניות במפרץ מוצאות את עצמן בצבת: מצד אחד, הזדמנות היסטורית לראות בהחלשת יריבתן המרה. מצד שני, חשש מפני פגיעה איראנית נואשת בתשתיות האנרגיה שלהן, ובעיקר, מהמחשבה על "היום שאחרי".
8+איראן, אסטרטגיית שחיקת הזמן, ו"קלף" הכלכלה
איראן היא מעצמה איזורית, היא אינה "נמר של נייר". מי שחשב כך, לא העמיק ביכולותיה הצבאיות, המעיט מהן, ובעיקר המעיט מכח הרוח, רוח דתית קנאית של שנאה, עד מוות- לארה"ב וישראל. למרות הישגים יוצאי דופן מצד ישראל וארה"ב, הישגים צבאיים שאין להם אח ורע בכל היסטוריית מלחמות העולם! איראן עוד לא נכנעת, לא מרימה ידיים, ומשיבה מלחמה שערה. היא מחפשת ניצחון באמצעות אי הפסד (למדה זאת מחמאס וחיזבאללה).
אל לנו להתבלבל! ישראל עם הנצח- מנצח! יש מחירים כואבים בנפגעים, ואף נזקים קשים. יש מחירים גבוהים בעלויות המלחמה הישירות והעקיפות, אבל כל אלו מתגמדים לנוכח פני הסכנה שאיראן היוותה לקיומה הממשי של ישראל, רגע לפני "הפצצה". איראן מנהלת אסטרטגיית שחיקה והתשה, ומשחקת על זמן. איראן מנסה לשחוק את המיירטים, את הפצצות, את הלגיטימציה מבית ומחוץ, ובינתיים- ללא הצלחה, לא מול ארה"ב, ולא מול החוסן הישראלי המרשים. איראן פועלת ממש לפי תוכנית ותסריט כתוב מראש. היא הפעילה את "נשק יום הדין", וסגרה את מיצרי הורמוז למעבר האוניות בו, ואף פגעה במתקנים אסטרטגיים בסעודיה, קטאר, ובמפרציות.
8+אולם, כאן גם איראן תיפול- זוהי חרב פיפיות. הפגיעות בשכנותיה, ובכלכלה העולמית אכן הופכות את המלחמה ממלחמה ב-3 שחקנים, למלחמה אזורית ואף עולמית. הקלף שאיראן שלפה- חוזר אליה כבומרנג. מי שזיהה זאת, והכניס את איראן ל"מרחב הדילמה", הוא נשיא ארה"ב טראמפ. הנשיא טראמפ נתן להם אולטימטום לפני תקיפת תחנות כח ונכסים אסטרטגיים נוספים, והמשיך במהלך של ניסיון לנהל מו"מ לסגירת המערכה.
איראן – עושה רושם, מצהירה על עמדות פתיחה רחוקות כרחוק מזרח ממערב מקוי הסיום של ישראל וארה"ב, אולם עצם נכונותה להיכנס לשדה המו"מ, ממחיש את מצוקתה הקשה. כיצד יסתיים המו"מ? קשה לנבא, אולם טארמפ פועל כל הדרך בניהול אסטרטגי מרשים, שאפילו האיראנים מומחים עולמיים בתרבות משא ומתן- נכנעים לו, זאת לצד קידום יכולות צבאיות וכח, כל הדרך לניצחון.
8+מהם יעדי המלחמה, ומהם המנופים מול איראן?
יעדי המלחמה של ישראל וארה"ב אינם זהים, אך בעלי מכנה משותף מוצק. ויותר חשוב, התיאום ומערכת היחסים הבין אישית והמיוחדת בין הנשיא טראמפ לראש הממשלה היא ה"גיים צ'יינג'ר". התכלית והרצון המשותף הוא להחלפת המשטר- ע"י כניעתו או החלפתו במסגרת מאמץ עממי מבפנים. לכך מופנה מאמץ מודיעיני ומבצעי לייצר את התנאים, תוך סיכול בכירי הנהגה, בכירי דת, מפקדים צבאיים וכמובן כל כוחות שימור המשטר- באסיג', משטרה וכיוצ"ב.
8+יעד מלחמה ראשי ועיקרי הוא השמדת יכולות הגרעין ואי שיקומם, יעד שמתקדם היטב, ועדיין נדרשים בו לסוגיית החומר המועשר (השמדתו או העברתו). יעדים נוספים משותפים אך לא תמיד בסדר עדיפות זהה, הם הפגיעה בתוכנית הטילים, הפסקת מימון שלוחי איראן בכל הזירות (בדגש למילציות בעיראק, חיזבאללה, החות'ים, וחמאס וגא"פ), ומכאן 2 אינטרסים שונים: לארה"ב אינטרס כלכלי רב עוצמה- מי ישלוט בנפט ובגז האיראני, ובכלל במיצרי הורמוז, וכן כיצד להבטיח את שלום בנות בריתה במפרץ, ואת מתקני האנרגיה שלהם. לישראל, 2 אינטרס נוספים: פירוק כח קודס, ופירוק חיזבאללה. ובכל מקרה, על ישראל להתעקש שלא לעצור את המלחמה בלבנון כשחיזבאללה על רגליו, רק בשל הסכם כלשהו באיראן.
אז מהם מנופי הלחץ על איראן? הסיכון, וגם ההזדמנות
לישראל וארה"ב יש מנופי לחץ רבים, שיכולים להביא לתפניות. יכולות צבאיות שמביסות את איראן, בכל קטיגוריה. מעבר להעמקת ההישגים בכל משפחת מטרות, ישנן כמה סוגי מטרות שטרם נתקפו, בכוונת מכוון. מתקני האנרגיה (נפט וגז), תחנות כח, תשתיות תחבורה וגשרים, נמלי ים ושדות תעופה כולל מטוסים, וכמובן האי חארג'- תקיפתו או השתלטות עליו (ועוד לא דיברנו על הסנקציות, וחילוט מליארדי דולרים בחשבונות הבנקים בקטאר, אמירויות ועוד, שעליהם המשטר בונה בבחינת אויר לנשימה).
8+כל אלו, לא נתקפו מתוך מחשבה שיהוו מנוף לחץ, וגם מחשש לתקיפת מטרות מקבילות במדינות המפרץ. אולם, כאן טמון הסיכון- וגם ההזדמנות. באם לא תהיה ברירה, תקיפת מטרות אלו ע"י ישראל וארה"ב תביא בהכרח לתקיפת מטרות במדינות המפרץ, מה שלא ישאיר להן ברירה, וייאלץ אותן להיות שותפות פעילות במלחמה.
יתירה מכך, סגירת מיצרי הורמוז, תביא גם היא את מדינות העולם, לגבש קואליציה לסייע באבטחת המעבר במיצרים, והכל מתוך אינטרסים צרים של חשבון כלכלי, גם אם לא מתוך הזדהות ערכית עם הצורך בהסרת האיום ששמו איראן (איראן עשתה טעות גדולה בירי לאי דייגו גרסיה והצהרת יכולות לירי המסכן מדינות רבות באירופה ובכלל), או אף סיוע לבני ברית (ארה"ב) במלחמה.
8+אין בכך רק עזרה צבאית (קטנה אך לא מבוטלת), יש בכך מסר גדול גם ליום שאחרי. גם לאיראנים יש עוד קלפים: המשך השחיקה וכושר עמידה, הפעלת החותים לא רק לתקיפות ישראל אלא לסגירת מיצרי באב אל מנדב, שזו העמקת הפגיעה הכלכלית בתעבורת האנרגיה. אולם, לא אלמן ישראל, ולא רק ניתן, אלא שחייבים לנצח את איראן ולהגיע למציאות שונה ביום שאחרי.
אז האם ניתן לסמוך על הסכם עם איראן?
מכשול ללא כח ואש, סופו להיפרץ. למדנו זאת בדרך הקשה ב-7 באוקטובר. הסכמים, ובמיוחד עם איראן, סופם כתחילתם, להיות מופרים. אולם, הסכם עם יכולת אכיפה ואבטחה הוא סיפור שונה. הגעה ל"הסכם כניעה" בו יעדי המלחמה של ישראל וארה"ב יושגו, הוא לא רק תמונת ניצחון רגעית. הוא מסר מהדהד לציר הרשע, וניצחון אסטרטגי לישראל וארה"ב, כזה שישנה את המציאות האיזורית והגלובלית מן היסוד.
8+6 נקודות מרכזיות ליישום "הסכם כניעה"
1. השארת כוחות ארה"ב וישראל באיזור, במצב "נצור" ומוכן לפעולה.
2. הוצאת החומר המועשר מאיראן, והודעה על אי חזרה לשום עיסוק בגרעין.
3. הודעה על הפסקת/מגבלות תוכנית הטילים.
4. פתיחת מיצרי הורמוז לשיט.
5. הודעה על הפסקת מימון השלוחים, והפסקת העברת אמל"ח.
6. כל סוגיית הפשרת כספים, רק לאחר ביצוע, אכיפה, ובקרה של תנאי ההסכם.
מדוע בכלל שהאיראנים יסכימו?
מעבר למכות הקשות שאיראן חטפה, איראן סופגת נזקים של טריליוני דולרים, ושנים רבות של שיקום. בכל יום מעמד המשטר מתערער. ללא יכולת מימון לתיקון תשתיות, מים, חשמל, יכולת מחיה בסיסית, זמנו של המשטר יהיה קצר ביותר, והפעם מתוך התקוממות עממית. ולכן, דווקא מתוך העיניים של המשטר, היעד העיקרי של המשטר הוא שרידות. כמעט בכל מחיר. ג'יהאד זה חשוב- אך כשמישהו אחר מת ולא המשטר. זו הסיבה העיקרית לכך בצד האידאולוגיה הקנאית, לכן, קיים סיכוי גבוה מאוד שאיראן תגיע להסכם, גם במחיר כואב, הכל בכדי לשרוד, ולנסות להגיע לסיבוב הבא בראייה דתית וחזונית, ככל שהזמן ייקח, מוכנים יותר.
