כשהיסטוריונים של המאה ה-22 ישבו לנתח את מה שהתרחש בעולם במרוצת העשורים הראשונים של המאה ה-21, רוב הסיכויים שהם יסמנו תאריך אחד כנקודת מפנה היסטורית: 24 בפברואר 2022. באותו יום חצו טורי השריון הרוסיים את גבולה של אוקראינה, והרעידו את היסודות שעליהם נבנתה הסדר העולמי שלאחר נפילתה של חומת ברלין. זו לא עוד מלחמה אזורית, אלא רגע שסימן את תחילתה של תקופה חדשה, מה שכנראה ייזכר בעתיד כפריצת מלחמת העולם השלישית, גם אם היא איננה מתנהלת על כל גבולות העולם באותה שעה.
4+ולדימיר פוטין, שביקש להשיב את "רוסיה הגדולה" לימי הזוהר של האימפריה הסובייטית, פרץ את מסגרת החשיבה שהגדירה את יחסי הכוחות מאז 1991. בפעולתו הוא טלטל את מושג הגלובליזציה, ואת האמונה התמימה כי אינטרסים כלכליים משותפים מספיקים כדי למנוע מלחמות. העולם נחשף מחדש למרכזיותן של עוצמה צבאית ושל זהות לאומית, ולחוסר האונים היחסי של המערב המודרני, שהתקשה להגיב באופן תקיף וברור.
די היה להביט במבוכת העולם המערבי כדי להבין את גודל השינוי: נאומיו של נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי בפרלמנטים של אירופה ובקונגרס האמריקאי ריגשו, אך לא הביאו למעורבות ישירה. נשיאים וראשי ממשלות הביעו אמפתיה והבטיחו סיוע כלכלי וציוד צבאי, אך נמנעו ממהלך צבאי ממשי. בכך נחשפה אמת כואבת: המערב, זה שראה בעצמו מגדלור דמוקרטי וערכי, מצוי בתהליך שחיקה של עוצמה, אולי גם של אמונה בצדקת דרכו.
4+פוטין, בעצם, לא פעל בחלל ריק. העשורים האחרונים הביאו את העולם לנקודת רתיחה גיאופוליטית. השאיפה הרוסית להשפעה מחודשת באירו-אסיה מצטרפת לעליית השפעתה של איראן במזרח התיכון, הנחושה להפוך לכוח אזורי ודתי מוביל, ולמאבק המתמשך בין ארצות הברית לסין על השליטה בכלכלה, בטכנולוגיה ובתרבות הגלובלית. מערכת יחסים זו, הנעה בין תחרות לעוינות, הופכת את העולם לעוין יותר, כזה שבו “שלום יציב” הופך לזיכרון היסטורי רחוק.
אם נגיף הקורונה של תחילת 2020 סימל את משבר האמון האנושי במערכות הגלובליות, ברפואה, בכלכלה ובחופש התנועה, הרי שהשנים שלאחר מכן סימלו את השלב הבא: מעבר ממגפה גלובלית למלחמה גלובלית, פתוחה וסמויה כאחת. המזרח התיכון, שהיה נדמה לרגע כאילו התקרב להסדרה, נזרק בחזרה אל לב הבערה אחרי מתקפת חמאס הרצחנית, ואיראן תפסה מחדש עמדה מרכזית כגורם שמערער את היציבות האזורית. במקביל, המזרח הרחוק ממשיך להתכונן לעימות אפשרי סביב טייוואן, כאשר כבר היום מתנהלת מלחמה אמיתית, בתחומי הסייבר, הריגול, וההשפעה הדיגיטלית.
4+מה שמאפיין את "המלחמה העולמית השלישית", אם אכן נתייחס אליה כך, הוא שהיא מתנהלת בכמה ממדים בו-זמנית: מלחמה כלכלית, טכנולוגית, תודעתית ואנרגטית. עוצמתן של המעצמות נמדדת ביכולת לשלוט בזרימת המידע, בבינה המלאכותית, ובקוד התרבותי של העולם.
כמו מלחמות העולם הקודמות, גם זו, בין אם היא גלויה ובין אם חצי-סמויה, צפויה לשנות את מפת ההשפעה העולמית. מלחמת העולם הראשונה מוטטה את האימפריות האירופיות הישנות; השנייה בישרה את עלייתה של ארצות הברית כמעצמה עולמית ואת הולדת ישראל. ייתכן מאוד שהשלישית תסמן את שקיעת המערב הליברלי ועלייתן של מעצמות חדשות , סין, הודו, ואולי אף גושים אזוריים רב-לאומיים חדשים.
4+בתוך תמונת העולם הזאת, ישראל ניצבת בצומת היסטורית. לא עוד מדינה שמגיבה למהלכי העולם, אלא שחקן שמוכרח להגדיר את מקומו בעולם שמבנהו משתנה. מדובר בנקודת מבחן: האם נמשיך למדוד את עצמנו לפי פרמטרים אזרחיים-פנימיים בלבד, רפורמות כלכליות, עיסוק חברתי וטקטיקות ביטחוניות, או שנעלה מדרגה ונעבור לחשיבה אסטרטגית רחבה של התעצמות לאומית?
הלקח מפעולות בן-גוריון בתקופת היישוב בישראל רלוונטי מאי פעם, הוא זיהה את רוח הזמן שנשבה מאירופה ההרוסה, והבין כי דווקא מתוך תוהו של מלחמת עולם צומחות הזדמנויות היסטוריות. מתוך ראייה אסטרטגית בנה מדינה, צבא, כלכלה ומוסדות חינוך. כעת, עלינו לחשוב על מאה שנה קדימה, נדרשת תפיסת "ישראל 2.1": מדינה שמבססת את קיומה מתוך הבנה של מרחב עולמי חדש, שנמצא בתחילתו של עידן כוח רב-קוטבי.
ישראל צריכה למקד כעת את תודעתה ומדיניותה בשלושה מעגלים משלימים: ביטחון לאומי רחב היקף: מעבר מהתמקדות בהגנה בלבד לשילוב של הרתעה, התעצמות טכנולוגית ובניין קשרים אזוריים. ברור כי עידן המלחמות הרב-חזיתיות מחייב גמישות מחשבתית: צבא שמשפיע ומרתיע, במרחב פיזי ודיגיטלי כאחד.
4+דמוגרפיה והתחדשות יהודית: העשור הקרוב חייב להיות עשור של עלייה והתבססות אוכלוסייה יהודית חדשה. מעבר מהישרדות לצמיחה. ההיסטוריה מראה כי בכל נקודת צומת קיומית, העם היהודי התחזק דרך בנייה אנושית, חינוכית ותרבותית. חיבור גיאו-אסטרטגי חדש: ישראל יכולה וצריכה לשמש כגשר בין הודו, מעצמה בעלת עתיד מזהיר, לבין המערב הדמוקרטי. במובן זה, המזרח התיכון אינו רק מרחב של סכסוכים, אלא זירה פוטנציאלית של חיבורים והזדמנויות.
כדי להבטיח את עתידה של ישראל במאה ה-21 וה-22, יש להקים מחדש את בסיסי החשיבה הלאומית. לא רק תוכניות חומש טכנוקרטיות, אלא חזון לאומי בעל כוח השראה, שיגולם בתכנית אסטרטגית לטווח של דורות: עוצמה צבאית, השפעה אזורית, העצמה תרבותית וכלכלית, ויכולת השפעה על סדר היום הבינלאומי. העולם נכנס כעת לעידן שונה, ורווי פוטנציאל.
בתוך סערה זו, על ישראל לבחור להיות נושאת דגל של בניין ושל תקווה, לא רק השרידה על פי התגובה לסכנות, אלא הובלה באמצעות חזון. אם אכן אנו בעיצומה של מלחמה עולמית שלישית, הרי שדווקא היא עשויה להיות הזדמנות היסטורית, לבניין "ישראל 2.1", מדינה שמביטה מאה שנה קדימה ומעצבת את גורלה בעצמה.
