המערכה נגד איראן חשפה שוב אמת לא נוחה: אירופה של שנת 2026 איננה עוד אירופה של מנהיגות אסטרטגית ומובילה. במקום אירופה הנחושה של ווינסטון צ'רצ'יל, העולם רואה היום אירופה שמזכירה יותר את מדיניות הפייסנות של צ'מברליין אך בעוצמה גדולה אף יותר. בשנות ה-30 באירופה התגבשו שתי גישות מול גרמניה של היטלר, האחת – מדיניות פיוס שהובילה להסכם מינכן (1938) והשנייה – תפיסת הרתעה ועימות מוקדם עם משטר תוקפני.
3+אירופה של צ'מברליין – דגלה בפיוס ודחיית עימות, מאפייניה היא העדפת יציבות והימנעות ממלחמה כמעט בכל מחיר. נכונות לוויתורים טריטוריאליים ופוליטיים כדי להרגיע כוח תוקפני. הנחה שניתן להגיע להסדר עם משטר רדיקלי אם ימולאו חלק מדרישותיו, מה שהוביל לחולשה אסטרטגית שמזמינה הסלמה עתידית. והתוצאה ההיסטורית? מדיניות זו לא עצרה את התוקפנות הנאצית אלא האיצה אותה והובילה לבסוף לפרוץ מלחמת העולם השנייה.
לעומתו אירופה של צ'רצ'יל – דגלה בהרתעה ומאבק נחוש גם כשאין לך את כל האמצעים הנדרשים לנצח, היא זיהתה מוקדם מאוד שאידאולוגיה טוטליטרית מהווה איום קיומי. דגלה בתמיכה בחימוש, בבניית קואליציות והפעלת כוח מוקדם. עד כדי נכונות לשלם מחיר כואב וקשה בטווח הקצר כדי למנוע אסון גדול יותר בעתיד.
התוצאה הייתה – הנהגת מאבק עד הכרעה מלאה. אירופה הפכה לפציפיסטית – מאז סיום מלחמת העולם השנייה אירופה עברה שינוי עמוק בתפיסת הביטחון שלה. הטראומה של המלחמה הפכה חלק גדול מהאליטות הפוליטיות ביבשת לפציפיסטיות כמעט באופן אידיאולוגי. במשך עשרות שנים מדינות אירופה צמצמו תקציבי ביטחון, הסתמכו על ארצות הברית להגנתן, האמינו כי דיאלוג, סחר ושיתוף פעולה יפתרו כל סכסוך – הגישה הזו הובילה לכך שכאשר הופיעו איומים אמיתיים – אירופה לא הייתה מוכנה להתמודד איתם.
3+נאט"ו מאבדת את משקלה, הברית הצבאית המרכזית של המערב, NATO, ניצבת כיום בפני משבר אמון עמוק. האליטות הפוליטיות העדיפו דיאלוג, רווחה חברתית והימנעות מעימותים, על חשבון השקעה בכוח צבאי ובהרתעה והנתונים ממחישים זאת היטב: מדינות האיחוד האירופי הוציאו בשנת 2024 כ-343 מיליארד אירו בלבד על ביטחון – כ-1.9% מהתוצר שלהן.
וב-2025 ההוצאה סביב 2.1% בלבד. במשך שנים רבות רוב מדינות אירופה כלל לא עמדו ביעד של 2% מהתוצר לביטחון שהציבה נאט"ו. למעשה, במשך עשור ההוצאה הממוצעת עמדה סביב 1.6% בלבד והתוצאה היא יבשת שממשיכה להישען על ארצות הברית. ארה"ב לבדה מממנת חלק עצום מהעוצמה הצבאית של נאט"ו, בעוד אירופה מתקשה להעמיד כוח הרתעה עצמאי. הפלישה של הנשיא פוטין לאוקראינה המחישה זאת היטב. מאות אלפי בני אדם נהרגו, חלקים גדולים מאוקראינה נכבשו – אך נאט"ו מתקשה להכריע את המערכה או לייצר הרתעה אמיתית מול מוסקבה.
כאשר ברית צבאית אינה מצליחה להרתיע תוקפן בלב אירופה, השאלה על עתידה הופכת בלתי נמנעת. שתיקת אירופה מול איראן היא המצב חמור אף יותר במזרח התיכון. איראן ירתה בשבועות האחרונים אלפי טילים וכטב"מים לעבר 12 יעדים ומדינות שונות באזור, כולל יעדים הקשורים למערב. אפילו כאשר האיום הופנה כלפי אזורים אירופיים או בעלי ברית של אירופה, התגובה הייתה מינורית עד בלתי קיימת.
3+השאלה המתבקשת היא: אם אירופה אינה מגיבה כאשר איום מתקרב לגבולותיה, מתי כן? הרי תוכניות הטילים האיראניות אינן מכוונות רק לישראל. ראש הממשלה נתניהו התריע במשך עשרות שנים כי טילים בליסטיים ארוכי טווח שאיראן מייצרת ומתכננת לפגוע בישראל, נועדו להגיע גם לאירופה ואף לארצות הברית בהמשך. נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ מתח ביקורת חריפה לאורך השנים על מנהיגי אירופה. בין האמירות הבולטות שיוחסו לו: אירופה "נשענת על ארצות הברית להגנתה במקום לשאת בנטל".
מדינות אירופה "לא משלמות את חלקן בהגנת נאט"ו". מדיניות ההגירה האירופית "מערערת את הביטחון והזהות של היבשת". גרמניה ומדינות נוספות "מממנות בפועל את אויביהן דרך תלות אנרגטית". לדבריו, המערב אינו יכול לשרוד כאשר חלק ממנו מסרב להתמודד עם איומים אסטרטגיים.
בעשורים האחרונים נכנסו מיליוני מהגרים מוסלמים למדינות אירופה. במדינות רבות נוצרו קהילות גדולות שמשנות את המאזן החברתי והפוליטי. פוליטיקאים מן השמאל חוששים מעליית מפלגות ימין ולכן יוצרים לעיתים בריתות פוליטיות עם קהילות מוסלמיות כדי לשמר כוח אלקטורלי. כך נוצר מצב שבו אירופה מתקשה יותר ויותר להתמודד עם האסלאם הקיצוני – גם כאשר האיום ברור. התוצאה היא מערכת פוליטית שבה: ביקורת על האסלאם הקיצוני הופכת רגישה פוליטית, סוגיות ביטחון נדחקות הצידה והמאבק באידיאולוגיות קיצוניות הופך מסובך יותר.
ספרד, שינוי דמוגרפי ופוליטי – היא דוגמה בולטת לתהליכים אלו. בעשורים האחרונים נכנסו למדינה גלי הגירה גדולים. השינוי הדמוגרפי משפיע גם על הפוליטיקה המקומית ומעצים את המאבק בין מחנות פוליטיים – בין ימין לאומי לבין שמאל פרוגרסיבי. התוצאה היא מערכת פוליטית מקוטבת שמתקשה לגבש מדיניות ביטחון ברורה. דוגמה נוספת היא "האיסלאם הנאור" של נשיא צרפת, מקרון – הוא ניסה בשנים האחרונות לקדם תפיסה של "איסלאם צרפתי נאור" – ניסיון לשלב את הקהילות המוסלמיות בתוך המסגרת הרפובליקנית של צרפת, אך מבקריו טוענים כי מדיניות זו מתקשה להתמודד עם זרמים קיצוניים יותר בתוך העולם האסלאמי.
רגע ההכרעה של אירופה, במציאות הזו, כאשר איראן יורה טילים לעבר מדינות באזור ומפתחת טילים ארוכי טווח המסוגלים להגיע גם לאירופה, תגובת היבשת כמעט ואינה קיימת. הנשיא טראמפ תקף שוב ושוב את מנהיגי אירופה על כך שהם "אינם משלמים את חלקם בהגנה המשותפת" ומסתמכים על ארצות הברית שתגן עליהם.
המשמעות האסטרטגית ברורה: אירופה ניצבת בפני רגע הכרעה. היא חייבת לבחור האם לשוב להיות חלק מהנהגת העולם הדמוקרטי, או להמשיך בדרך של חולשה אסטרטגית והימנעות מעימותים. במציאות המשתנה הזו, שיתוף הפעולה המיוחד והנדיר שהתפתח בין ראש ממשלת ישראל נתניהו לבין הנשיא טראמפ מציג גישה אסטרטגית שונה מזו של חלק גדול מאירופה: גישה שמדגישה הרתעה, פעולה צבאית ונחישות מול אויבים.
3+הוויכוח האמיתי הוא על דמותו של העולם המערבי בעשורים הקרובים והאם אירופה תהיה חלק ממנו ככוח מוביל, או כצופה מן הצד שייחלש מאוד בהמשך. לסיכום, המערב כיום מתלבט בין שתי גישות דומות מול משטרים רדיקליים וגורמים מערערים: רוסיה ואיראן לצד ארגוני פרוקסי אזוריים. לצערנו, במקרים רבים התפתחה מדיניות מערבית הססנית, הדומה לגישת צ'מברליין: תגובות איטיות, הימנעות מעימות ישיר, ניסיון לנהל את המשבר במקום להכריעו. המציאות האסטרטגית מחייבת את ישראל לאמץ גישה צ'רצ'יליאנית: זיהוי מוקדם של איום קיומי.
מניעת התעצמות אויב לפני נקודת אל-חזור. פעולה יזומה כאשר הקהילה הבינלאומית מהססת והגברת שיתוף פעולה עם ארה"ב עד להשגת המטרות המשותפות. ההיסטוריה האירופית מלמדת כי פיוס מול משטרים מהפכניים ותוקפניים אינו מונע מלחמה, הוא דווקא מעצים אותה. במציאות האזורית הנוכחית, ישראל נדרשת פעמים רבות לפעול לפי מודל ההרתעה וההכרעה של צ'רצ'יל, גם כאשר חלק מהמערב נוטה למדיניות זהירה יותר בסגנון צ'מברליין.
אם המגמות הדמוגרפיות, הפוליטיות והביטחוניות יימשכו, אירופה עלולה בתוך כמה עשורים לאבד את זהותה הפוליטית והתרבותית שהגדירה אותה במשך מאות שנים. במציאות החדשה של המערכת הבינלאומית, מדינות שאינן מוכנות להגן על עצמן פשוט מאבדות את כוחן. דווקא בתוך המשבר הזה בולט מודל אחר: ישראל, הפועלת בנחישות מול איומים אזוריים ומוכיחה כי בעולם מסוכן הרתעה וכוח הם תנאי להישרדות. השאלה הגדולה היא האם אירופה עצמה תדע להתעורר בזמן, או שתמשיך במסלול שמוביל אותה לאובדן השפעה ואולי אף לאובדן זהות.
