תקופות של מלחמה וחוסר ודאות לאומיים הן מאז ומעולם מבחן לעוצמתה הפנימית של חברה. בהיעדר ביטחון קיומי, הערכים, האתוס והאמונה בצדקת הדרך הופכים למקור האנרגיה המרכזי שמניע קהילה ועם שלם להמשיך קדימה. דווקא בעתות כאלו נחשף תפקידה העמוק של מערכת החינוך: לא רק לשמר שגרה, אלא לעצב משמעות, לחשל תודעה היסטורית, ולהעניק לתלמידים תחושת שליחות וחיבור לאחריות הלאומית.
3+אין לתמוה על הביקורת הציבורית כלפי מערכת החינוך בתקופות אלה. הרי גם בימי שגרה מערכת החינוך ספוגה בביקורת: על נוקשות ארגונית, על קיפאון פדגוגי, על ריחוק מערכים ומציאות חיה. לכן טבעי שהרושם הכללי בחירום יהיה כי המצב אינו טוב יותר. אולם בביקורת הזו, בעיקר כלפי החינוך העל-יסודי, טמונה החמצה עמוקה. היא מתמקדת בטכניקה של "שגרת חירום": שמירה על לימודים מרחוק, החזרת ההורים לשוק העבודה, או שמירה על לוחות מבחנים.
אך בכך מתפספסת השאלה המהותית:
מהי מהות החינוך בשעה שהמדינה נאבקת על קיומה?
כבר למעלה משנתיים ניצבת החברה הישראלית בעין הסערה של תקופה גורלית, ביטחונית, חברתית ותודעתית, המאיימת לערער את עצם תחושת הביטחון הקיומי של האזרחים. כל דור בישראל חווה אתגר קיומי משלו, אולם עוצמת החוויה הנוכחית הופכת אותה לרגע מכונן שעלול לעצב את דמות הדור כולו. ובכל זאת, במבט אל תוך מערכת החינוך, נדמה כי היא עסוקה בעיקר בניסיונות עיקשים "להחזיר לשגרה", כאילו מדובר במשהו קדוש בשם היציבות והאקדמיזציה, שמחייב אותנו להתעלם מהעומק ההיסטורי של הרגע.
3+הפספוס טמון בכך שהמערכת נמנעת מלראות במצב הזה הזדמנות פדגוגית ואנושית אדירה. במקום להמשיך ולהיצמד למערכי שיעור ולפלטפורמות מקוונות שנשחקו עד דק כבר בתקופת הקורונה, ניתן היה להפוך את התקופה הזו למעבדה חינוכית של אתוס לאומי ועשייה חברתית. במקום להתמקד בחומר וציונים, אפשר היה להחליף את השאלות: לא איך לומדים את החומר ועושים ונטילציה אין סופית, אלא מה המשמעות של אחריות אזרחית, של ערבות הדדית, של סולידריות בעת סכנה.
מערכת חינוך בעלת תודעה היסטורית הייתה שואפת לחבר בין הנוער לבין המציאות הקיומית סביבו, לא כהעברה של מידע אלא כחוויית חיים חינוכית. אפשר לדמיין בתי ספר שהופכים למרכזי התנדבות, לתאי חשיבה אזרחיים, למוקדים קהילתיים שתלמידים מובילים בהם פרויקטים של סיוע לאוכלוסייה, ליווי קשישים, או פעולות ההסברה הישראלית בעולם. תחת הדרכה ערכית ומקצועית, היו יכולים בני הנוער לעצב קמפיינים, לתעד את הסיפורים מהשטח, ללמוד כיצד טכנולוגיה ושפה בינלאומית משמשות ככלים להסברה. בכך הם לא רק לומדים– הם פועלים, משפיעים ומעורבים.
3+דווקא מצבי חירום הם הקרקע הפורייה ביותר לגיבוש אתוס לאומי מחודש. האתוס הוא לא מושג סמלי בלבד, הוא הדבק שמחבר בין הפרט ללאום, בין ה"אני" ל"אנחנו". הוא נבנה ממעשים, מהתנהגות יומיומית, ומהיכולת של החברה להאמין בקיומה גם כשהכל לוט בערפל.
כאשר מערכת החינוך בוחרת "להחביא" את עצמה מאחורי הניסיון לשמר שגרה טכנית, היא חומקת מהאחריות הזאת. במקום זאת עליה לשמש כמגדלור של משמעות – מקום שבו מדברים על הכרעה וניצחון, פחד ואובדן, על אמונה בצדקת הדרך, על היכולת של הדור הצעיר לשאת באחריות לעתידו.
3+תודעה היסטורית איננה רק ידיעת העבר, אלא הבנת התפקיד של ההווה בעיצוב ההמשך. כאשר תלמיד מבין שהוא חי ברגע מכונן, התודעה הזו מחוללת שינוי זהותי: היא מעצבת תחושת שליחות ושותפות. תודעה כזו איננה נוצרת בשיעורי היסטוריה תאורטיים, אלא בפעולה. כשהנוער נושא באחריות, יוצר, מתנדב, מתארח בדיון ציבורי, ומבין שהמדינה אינה "הם" אלא "אנחנו".
המערכה הקיומית שבפניה ניצבת ישראל צריכה להיות גם קריאת השכמה למערכת החינוך: לעבור ממנגנון של שימור יציבות למנוע של עיצוב זהות וחוסן. לא עוד חזרה כפייתית לשגרה, אלא עיצוב "שגרת משמעות". חברה שתרצה להתחדש, לשמר את לכידותה ולהכשיר את הדור הבא להתמודד עם האתגרים הבאים זקוקה למערכת חינוך המזהה את תפקידה ככוח מלכד ומעצב, לא רק כמערכת הוראה.
