עם ההכרזה החגיגית על הקמת מדינת ישראל ב-1948, גילו לוחמי האצ"ל ולח"י, אלה שחירפו נפשם במלחמה נגד הבריטים והערבים, שאין להם מקום של כבוד במדינה החדשה. הם נדחקו הצידה, צפו בניהול המדינה מהאופוזיציה במשך עשורים ארוכים, וספגו קיפוח שיטתי בכל תחומי החיים הציבוריים והביטחוניים. דווקא הם, שחזו מראש את קריסת האימפריה הבריטית והקיזו מדמם בימים אדומים, מצאו את עצמם מודרים ברגע שהחזון שלהם התגשם.
6+האפליה הזו רלוונטית היום יותר מתמיד. אנחנו עדים להתעמרות בלוחמים אמיצים, להתרפסות מול אויב רצחני ולהפקרות ביטחונית. הדוגמה המוחשית ביותר היא המקרה משבת האחרונה: לוחם צה"ל הודח לאחר שניסה לנפץ אנדרטה לזכר רב-המרצחים יאסר ערפאת בג'נין. לא רק שהלוחם נענש, אלא שבשיא האבסורד צה"ל מיהר להעביר מסר מתנצל לרשות הפלשתינאצית. כדי להבין את שורש הריקבון שהביא לרעה החולה הזו, וממילא את התיקון, עלינו לצלול אחורה בזמן.
לוחם הכה בפטיש על אנדרטה לזכר הרוצח עראפת – והודח מצה"ל
צה"ל אותו צה"ל מאז 1948
1948, מלחמת העצמאות בשיאה ובירושלים קרבות דמים של לוחמי לח"י מול האויב הערבי הברברי והרצחני. החיילים משוועים לעזרה, אבל בהגנה מתמהמהים. ברגע שאחרי האחרון, דוד בן גוריון נזכר להדיח את דוד שאלתיאל, מפקד ירושלים מטעם ההגנה וחיפש את מי להכניס תחתיו.
6+לוחם הלח"י האגדי יעקב גרנק, "דב הבלונדיני", ביקש לעלות לירושלים כדי להילחם לצד חבריו ולשחרר את העיר. הוא ניגש ישירות לדוד בן גוריון, ששאל אותו: "אם תעלה על החומה ותקבל פקודה לסגת, האם תציית?". דב, באומץ וביושר, השיב: "אפעל כפי שמצפוני יכוון אותי". זה היה מספיק. בן גוריון סירב לשלוח אותו, והמשימה הועברה למשה דיין, מפקד גדוד הפשיטה 89.
וכך כותב לוחם הלח"י צבי שוהמי: "בעיניו (של בן גוריון) אין מקום למצפונם של אנשי לח"י בירושלים. עם מצפונו של דיין הוא יוכל להסתדר. ודוב הבין. למצפונו של דוב לא היה מקום בירושלים, אך לאיש אחר היה מקום נכבד בעיר זו. לירושלים נכנס הרוזן השבדי וממשלת ישראל התייחסה אליו כאל אדון. ודאי שלא ימנעו ממנו לפעול כראות עיניו". אותו רוזן, פולקה ברנדוט, חשף מאוחר יותר ריקבון נוסף במערכת הביטחון הישראלית, עליו נרחיב בהמשך.
6+1. "לא באתי לנצח" – האמנם?
הסיפור שהבאתי כאן מראה שבבסיס כוונתו, צה"ל כובש על מנת לסגת, מנצח על מנת להרפות, מגרש אויב על מנת להחזיר וכל פעולותיו מתבצעות על זו הדרך. השורש הרקוב של צה"ל, הוא שמאז הקמתו הוא לא קם בשביל לנצח, אלא אם כן אין ברירה. הוא נקרא צבא ההגנה לישראל ושכח מהי התקפה, שהיא ההגנה הכי טובה. ואם מדברים כבר על לוחמנות, לפי ההיסטוריה רואים שהלח"י הביא בשנים ספורות הרתעה שההגנה לא הצליחה לספק בשני עשורים.
2. אין צבא בלא תורה
אם תשאלו אותי, הבלבול הכי עמוק נובע כשאין קוד ערכים קבוע, אותו ניתן למצוא רק בתורה. צבא יהודי צריך לפעול לפי מוסר התורה, להקדים מכה באלו שרוצים להשמיד אותנו, להציל חיי יהודים ולהעדיף אותם על חיי האויב. במקום זאת, צה"ל אימץ "טוהר נשק" שמקריב חיי לוחמים. הרחמים בפיקוד הבכיר הם על מחבלים במקום על חיילינו. הרבה מהקלקול נובע מתפיסה של "כוחי ועוצם ידי" ושכחה ש"ה' הוא הנותן לך כח".
6+3. מה יאמרו בעולם?
סיבה נוספת לבעיות שיש בצה"ל – זה מה יאמרו הגויים. ואם כבר דיברנו על הלח"י, גם את זה הם היו ראשונים לזהות כאשר הם חיסלו ב-1948 את שליח האו"ם היהיר, הרוזן פולקה ברנדוט. ההתנקשות בוצעה כיוון שרצה למסור את ירושלים לערבים. בהמשך ובאיחור רב בן גוריון הבין את זה ואז הגיע ה"אום שמום" המפורסם.
בעולם מורכב כמו שלנו, הגיוני שהממשלה תתחשב בתגובות הבינלאומיות, אבל אסור בשום אופן שהשיקול הזה יחדור לתוך שרשרת הפיקוד הצבאית. התפקיד של צה"ל הוא לנצח ולא לעסוק ביחסי ציבור. ראינו את זה בצורה הכי מקוממת במלחמה האחרונה, כשהמערכת הצבאית תמכה בהכנסת סיוע לרצועת עזה, למרות שכל בר דעת הבין שהאספקה הזו מגיעה לידי חמאס ומחזקת אותו. זה מה שקורה כשדרג צבאי מקבל החלטות מתוך רצון להיראות טוב בעיני העולם.
6+4. להבדיל בין אויב לאוהב
הבעיה הרביעית היא הבלבול המסוכן בין אוהב לאויב, ליקוי מאורות שקיים כאן עוד מלפני קום המדינה. קשה לצפות לנאמנות מוחלטת מלוחמים בצבא שהוקם על בסיס הנהגה שבזמן ה"סזון" לא היססה למסור את אחיהם, לוחמי המחתרות, לידי חיות האדם הבריטיות.
בימינו זה מתבטא בתפיסה מעוותת שמוחקת את ההבדל הפשוט בין טוב לרע, ובמקומו קובעת חוק חדש: ה"קורבן" תמיד צודק. לפי ההיגיון העקום הזה, ברגע שהאויב מצליח לצייר את עצמו כקורבן חלש ומסכן, הוא מקבל "אשראי מוסרי" לבצע מעשי טבח וטרור – והעולם מתגייס לטובתו. הבעיה היא שהתפיסה הזו, יחד עם "עיתון דיבת הארץ", חלחלה עמוק לתוך המטכ"ל.
6+5. עצימת עיניים מול הבעיה
הסיבה החמישית, שמתחברת ישירות להדחת הלוחם השבוע, היא הצטמקות התודעה הלאומית והחלפתה בתפיסה הרואה באויב "בעיה שיש לנהל" ולא מלחמה שחובה להכריע. כשנחלשת האמונה הבסיסית בצדקת הדרך ובזכותנו על הארץ, המערכת מפסיקה לשאוף לניצחון מוחלט ומחפשת רק שקט תעשייתי והסדרים זמניים.
מהפך 7 באוקטובר – והפתרון
הבשורה הטובה היא שהפתרון כבר כאן. מאז טבח ה-7 באוקטובר, אנחנו עדים למהפך תודעתי אדיר שצומח מלמטה. היום, לכל לוחם בשטח ברור על מה הוא נלחם, מי האויב ומהי הדרך היחידה להכריע אותו. זו בדיוק הסיבה שאנחנו רואים את הפצ"ריה בלחץ, היא מנסה לבלום בדרכים משפטיות רוח לחימה בריאה שהיא לא מסוגלת להכיל.
6+אם בקום המדינה צה"ל עוצב בדמותה של הנהגה סוציאליסטית מנותקת, היום השטח נראה אחרת לגמרי. יש לנו את החיילים הטובים בעולם, שמונעים ממוסר יהודי צודק ומחיבור עמוק לעם ולארץ. אם רק ההנהגה תשכיל להקשיב לקולות שעולים מהשטח, אנחנו נמצאים במרחק פסיעה מהניצחון המוחלט ומהגאולה השלמה.
