רבים בישראל מסתכלים על המעורבות האמריקאית במלחמה מול איראן ורואים רק את השכבה הראשונה. סיוע לישראל, פגיעה בגרעין, החלשת הטרור, שיקום ההרתעה. כל זה נכון. אבל זו רק חזית אחת של הסיפור. התמונה הרחבה מלמדת שוושינגטון אינה מסמנת רק את טהרן. היא מנהלת משחק שחמט גלובלי שבו איראן היא כלי, והיריב האמיתי הוא בייג'ינג. מדובר במאבק על הנהגת המערב, על שליטה בצירי האנרגיה העולמיים ועל דמותו של הסדר העולמי בעשורים הבאים.
3+כדי להבין זאת צריך להבין מה הייתה איראן עבור סין. מבחינת בייג'ינג, איראן לא הייתה עוד מדינה במזרח התיכון אלא נכס אסטרטגי. סין רכשה את רוב הנפט האיראני המיוצא וסייעה לטהרן לשרוד תחת סנקציות. בשנת 2025 לבדה רכשה סין כ-1.2 מיליון חביות ביום, כמעט כל הנפט שטהרן הצליחה לייצא. למעשה, תחת הסנקציות הבינלאומיות הפכה סין לקונה המרכזית של הנפט האיראני.
את הנפט הזה רכשה סין בהנחה משמעותית ממחירי השוק העולמיים, לעיתים בהנחה של כ-8 עד 10 דולרים לחבית מתחת למחיר הברנט. ההנחה הזו העניקה לתעשייה הסינית יתרון כלכלי של מיליארדי דולרים בשנה ויתרון תחרותי מול הכלכלה האמריקאית והמערבית. כך הפכה איראן לעוגן אנרגטי עבור הכלכלה הסינית ולחוליה חשובה במסדרון גיאו-כלכלי רחב יותר.
3+השותפות האסטרטגית שנחתמה בין שתי המדינות כללה השקעות בתשתיות, באנרגיה ובקישוריות אזורית. מבחינת סין, איראן סיפקה שלושה נכסים מרכזיים. נפט מוזל, דריסת רגל במפרץ הפרסי ומנוף להעסיק את ארצות הברית במזרח התיכון במקום באסיה.
מכאן נובעת הטענה המרכזית. כאשר ארצות הברית וישראל מכות באיראן, הן אינן רק מפרקות איום גרעיני וטרוריסטי. הן פוגעות גם באחד מעמודי התווך של האסטרטגיה הסינית במזרח התיכון. חלק גדול מהנפט האיראני המיוצא זורם לסין. לכן היחלשות איראן מחלישה גם את המערכת הכלכלית והאסטרטגית שבייג'ינג בנתה סביב אותה תלות.
תקיפת חיל האוויר נגד מתקני נפט בטהרן
Scenes from Tehran look apocalyptic. This is a city of 10 million people.
pic.twitter.com/gVj2GvrJBI— Assal Rad (@AssalRad) March 7, 2026
המשוואה הזאת מתחזקת עוד יותר כאשר מסתכלים על המפרץ הפרסי ועל מצרי הורמוז. זהו אחד מנתיבי השיט האסטרטגיים החשובים בעולם. חלק גדול מהנפט שמניע את הכלכלה הסינית עובר דרך המעבר הזה. כאשר ארצות הברית מחזקת את השליטה הביטחונית באזור ומחלישה את איראן, היא אינה רק משנה את מאזן הכוחות במזרח התיכון. היא גם מחזקת מנוף לחץ אסטרטגי על הכלכלה הסינית.
אבל איראן אינה פועלת רק במזרח התיכון. במשך שנים בנתה טהרן רשת גלובלית של השפעה ופעילות דרך חיזבאללה ושלוחות טרור נוספות. התמנון האיראני שולח זרועות הרבה מעבר לאזורנו. בדרום ובמרכז אמריקה, במיוחד באזורי הגבול הפרוצים בין ברזיל, פרגוואי וארגנטינה, פועלות רשתות הקשורות לחיזבאללה העוסקות בהלבנת כספים, הברחת סמים ומימון טרור.
אותן רשתות משתלבות לעיתים גם במסלולי הברחת מהגרים בלתי חוקיים צפונה לכיוון גבול ארצות הברית. מבחינת וושינגטון המשמעות ברורה. איראן איננה רק בעיה של ישראל או של המזרח התיכון. היא שחקן המערער את היציבות גם בחצר האחורית של אמריקה. הדבר מתנגש ישירות עם עיקרון יסוד במדיניות החוץ האמריקאית מאז המאה ה-19. דוקטרינת מונרו, שלפיה אין לאפשר למעצמות זרות או לשחקנים עוינים דריסת רגל משמעותית בחצי הכדור המערבי.
מי שחושב שהמלחמה הזאת היא עוד סבב מול טהרן מפספס את התמונה. טראמפ ואנשיו מבינים שהעימות המכריע של המאה ה-21 הוא מול סין. אם ארצות הברית רוצה להוביל את המערב, להגן על טאיוואן, לשמר עליונות ימית ולהישאר הכוח המרכזי בעולם החופשי, היא לא יכולה להרשות לעצמה מזרח תיכון הנמצא בהדרגה בתוך תחום ההשפעה הסיני. לכן הוצאת סין מהמזרח התיכון הפכה ליעד אסטרטגי ברור.
3+גם ההתנהגות של רוסיה וסין בימים האחרונים מלמדת הרבה. שתיהן גינו, שתיהן דיברו, שתיהן ניסו למצב את עצמן כמתווכות. אבל כאשר הגיע רגע המבחן הן לא באו להציל את איראן. הן העדיפו להישאר בצד ולא להיגרר לעימות ישיר עם ארצות הברית. במילים פשוטות, הגוש האנטי-מערבי נשמע לעיתים מאיים יותר מכפי שהוא מתפקד ברגע האמת.
יש גם יעד רחב יותר באסטרטגיה האמריקאית. פיצול הציר שמחבר בין סין, רוסיה, איראן ושחקנים נוספים. ארצות הברית תמיד העדיפה יריבים מפוצלים ולא גוש מאוחד של מעצמות יריבות. ככל שאיראן נחלשת, אחד החיבורים המרכזיים בציר הזה נחלש גם הוא. זו גישה המזכירה את האסטרטגיה שטראמפ הפעיל בעבר במזרח התיכון. לא להילחם בגוש אחד גדול, אלא לגרום לכל שחקן לחשב מחדש את עלות ההרפתקה.
ומכאן לישראל. מנקודת המבט האמריקאית ישראל איננה רק בעלת ברית שצריך לעזור לה. ישראל היא נכס אסטרטגי ייחודי. מדינה קטנה אך עוצמתית, שמסוגלת להילחם לבד, להוביל חדשנות טכנולוגית, לפעול מודיעינית בעומק האזור ולהכריע מערכות מורכבות.
3+ישראל היא גם דמוקרטיה מערבית יציבה בלב אזור סוער, עם כלכלה מתקדמת וצבא חזק. יכולת פעולה שאין לאף מדינה אחרת במזרח התיכון. לכן בעיני רבים בארצות הברית ישראל איננה רק שותפה. היא עוגן. היא הכוח האזורי המסוגל לייצב את המרחב ולהוביל סדר אזורי חדש לצד ארצות הברית.
צריך להבין גם את המשמעות הרחבה של איראן עצמה. איראן היא לא עוד מדינה במזרח התיכון. מדובר במדינה של יותר משמונים מיליון איש, עם משאבי אנרגיה עצומים ומיקום גיאוגרפי מרכזי המחבר בין המפרץ, אסיה המרכזית והקווקז. אם בעתיד תקום שם הנהגה שתפנה מערבה, זו תהיה רעידת אדמה גיאופוליטית. מהלך כזה ישבור אחד מעמודי התווך של האסטרטגיה הסינית באזור וישנה את מאזן הכוחות הגלובלי.
לכן אם אכן המערכה תסתיים בכך שאיראן תיכנע, שהמשטר בה יוחלש או יוחלף ושאיראן תצא מהמחנה הסיני אל עבר סדר אחר, ייתכן שנוצר רגע היסטורי. רגע שיכול להביא סדר אזורי חדש, הסכמי שלום נוספים ומסדרון מסחרי שיחבר את הודו דרך המזרח התיכון לאירופה.
ופה נמצאת הנקודה החשובה ביותר לקורא הישראלי. אסור לנו לסיים את המלחמה הזאת עם תודעה ישנה. אסור לנו לחזור לחשיבה של מדינה קטנה שמחכה שמישהו אחר יגדיר את כללי המשחק.
אם אמריקה מתייחסת אלינו כאל בעלת ברית מיוחדת וכאל מעצמה אזורית בהתהוות, אנחנו צריכים להתחיל להתנהג כך. בביטחון, בחזון וביוזמה.
רגע כזה דורש מאיתנו דבר אחד. להפסיק להתנהג כמו מדינה קטנה שמחכה להיתר, ולהתחיל להתנהג כמו מה שאנחנו כבר. המעצמה האזורית המרכזית של המערב במזרח התיכון.
