מדיניות תוכנית הכאוס שמפגינה איראן השבוע מיוחסת לתכנון אסטרטגי מוקדם של עלי חמינאי המבקשת לערער את היציבות האזורית והעולמית. לפיה איראן הרחיבה את מעגל העימות ותקפה שורה של מדינות שכנות, ממדינות המפרץ ועד קפריסין. לרבות פגיעה באנרגיה, איום על מצרי הורמוז וביזור סמכויות, מציבה שאלה היסטורית רחבה: האם מדובר באסטרטגיית הרתעה רציונלית, או בדפוס מוכר של "אם ניפול, נשרוף הכול"? על פי מקורות איראניים, מדובר ביישום הדרגתי של "תוכנית כאוס" אסטרטגית שהותיר אחריו חמינאי טרם מותו, תוכנית שנועדה לעצב מחדש את כללי המשחק האזוריים והבינלאומיים גם בהיעדרו.
5+האם ההיסטוריה חוזרת? הקיסר נירון נקשר במסורת ההיסטורית לשריפת רומא בשנת 64 לספירה. הדימוי שנצרב הוא של שליט המעדיף חורבן עצום תוך האשמת אחרים כדי לעצב מציאות פוליטית חדשה ולבסס שליטה באמצעות פחד. האש אינה רק הרס פיזי; היא כלי פוליטי ליצירת סדר אחר מתוך כאוס. באפריל 1945, לנוכח קריסת הרייך השלישי והתקדמות בעלות הברית, הורה הצורר אדולף היטלר על "צו נירון", השמדת תשתיות, מפעלים וגשרים ברחבי גרמניה כדי שלא ייפלו לידי האויב. זו הייתה לוגיקת אדמה חרוכה קיצונית: אם המשטר נופל, המדינה עצמה תשלם את המחיר.
ההחלטה של היטלר ימ"ש שיקפה תפיסה טוטלית של מלחמה קיומית שבה אין עתיד לאחר תבוסה. בדומה לדימויים ההיסטוריים הללו, מדיניות כאוס מודרנית מבוססת על עיקרון כפול: הרתעה דרך איום מערכתי, לא רק עימות צבאי, אלא יצירת משבר אנרגטי ושיבוש סחר עולמי. לצד זאת פועל ביזור עמידות פנימית, הכנת המערכת השלטונית והצבאית לתפקוד גם תחת פגיעה קשה, כדי להבטיח שהכאוס יופנה החוצה יותר מאשר פנימה. אלא שיש גם הבדל מהותי: בעוד נירון והיטלר פעלו מתוך קריסה מתקרבת ובממד של ייאוש, אסטרטגיית כאוס מתוכננת מבקשת להקדים מכה.
5+אסטרטגיה זו מבקשת לייצר מנוף לחץ עולמי עוד לפני ההתמוטטות. זהו מעבר מ"שריפה מתוך תבוסה" ל"שריפה כהרתעה". המסקנה העולה מהתנהלות זו היא שהחוט המקשר בין רומא הבוערת, ברלין החרבה ותפיסות כאוס עכשוויות הוא רעיון אחד: כאשר שלטון רואה בעימות איום קיומי, הוא עשוי לבחור בהרחבת מעגל ההרס כדי לכפות על יריביו לחשב מסלול מחדש. ההבדל טמון בשאלה האם מדובר בצעד של ייאוש סופי או באסטרטגיה מחושבת לשינוי כללי המשחק. לתוכנית ה"כאוס" של עלי חמינאי וממשיכי דרכו יש כנראה כמה יעדים ברורים מאוד.
היעד הראשון הוא זעזוע כלכלי עולמי. ליבת התוכנית היא יצירת משבר אנרגיה חריף שיטלטל את השווקים הגלובליים. הפגיעה במתקני אנרגיה במדינות ערביות, לצד איום ממשי על סגירת מצרי הורמוז, עורק השיט המרכזי של הנפט העולמי, נועדה להקפיץ את מחירי האנרגיה, לשבש את שרשראות האספקה ולגרור את המעצמות למערבולת לחץ כלכלי ופוליטי. היעד השני הוא שיבוש נתיבי השיט והאוויר. התוכנית כוללת הרחבת האיום על נתיבי הסחר הימיים והאוויריים במפרץ ובמזרח התיכון כולו. שיבוש כזה מהווה מנוף לחץ על הכלכלה הבינלאומית.
5+היעד השלישי הוא ביזור סמכויות כמודל עמידות. לקח מרכזי שנלמד על ידי חמינאי ואנשיו מ"מלחמת 12 הימים", לפי מקורות באיראן, הוא הצורך בביזור סמכויות. במישור הצבאי מדובר על הפיכת יחידות צבאיות לעצמאיות יותר, עם יכולת פעולה גם ללא תלות בפיקוד מרכזי, כדי להבטיח רציפות תפקודית גם במקרה של פגיעה בהנהגה. במישור האזרחי מדובר על הרחבת סמכויות למושלים ולדרג המקומי, במטרה לייצר יציבות שלטונית ותפקודית למרות המתקפה. ההיגיון האסטרטגי העומד מאחורי התנהגות האיראנים היא כי מדובר ב"מלחמה קיומית" המחייבת פעולות קיצוניות.
מה שנראה כלפי חוץ כ"הסלמה חסרת רסן" או "שיגעון", מוצג בפנים כ"תוכנית אסטרטגית סדורה": אם איראן תותקף או תיחלש, היא תגרור את האזור והעולם כולו למחיר כבד, ותיצור מציאות שבה כל פגיעה בה תלווה בטלטלה גלובלית קשה. להלן פירוט אירועים מרכזיים של תקיפות ואירועי פגיעה מצד איראן כנגד שכנותיה: בעומאן בוצעו שיגורים של טילים וכטב"מים כלפי נמלי דוקם וסלאלה, פגיעה במתקני שיט וציוד נלווה. כמו כן פגיעה במכליות נפט באזור מוסקט ומוסנדם, שם נרשמו לפחות הרוג אחד וכמה פצועים כתוצאה מהתקיפות.
5+באיחוד האמירויות שוגרו כ 190 טילים ו 850 כטב"מים לכוון דובאי ואבו דאבי. רובם יורטו, חלק קטן נפל בשטח או בים. דווח על שלושה הרוגים ומעל חמישים פצועים לצד תקריות של נזק לרכוש אזרחי ותשתיות, כולל שריפות באזורי התיירות. בכווית נרשמו שיגורי 180 טילים וכ 385 כטב"מים, כולל פגיעה באזור בתי הזיקוק, בסביבת נמל התעופה הבינלאומי וכוחות אמריקאיים בבסיס עלי אל סאלם. בקטאר בוצעו שיגורי 110 טילים וכ 40 כטב"מים לשטחה של המדינה, אשר גרמו לסגירת שמי המדינה ולהפרעות לפעילות שדה התעופה של דוחא ומספר אזרחים נפצעו.
בבחריין נרשמו שיגורי 75 טילים ו 95 כטב"מים לכיוון מנאמה ולבסיסים אזוריים, כולל מבנה של צי ארצות הברית. לפחות אזרח אחד נהרג וכמה נפצעו. בערב הסעודית בוצע ירי טילים וכטב"מים לכוון אתרי הנפט עם נזקים קשים. בירדן נרשם ירי טילים וכטב"מים וישנן פגיעות קלות. ואחרונה בינתיים להיום היא קפריסין, שם שוגרו טילים לבסיסי צבא בריטיים באקרוטירי ודקליה. נוסיף זאת לתקיפת שטח טורקיה ואחרי כן תקיפה אגרסיבית באזרבייג'ן. הם העמיקו את המשבר שלהם באזור ויהיו עם הגב לקיר כי טורקיה מהווה שחקן אזורי חזק עם קשר הדוק לאזרבייג'ן.
5+טורקיה כבר פוקחת עין על הנעשה בקפריסין ויוון. האירועים הללו סימלו את ההתרחבות הטריטוריאלית של הירי לכוון אירופה. לצד כל זאת, ניתן לראות כי העימות ההולך ומתפתח כולל גם פעולות של כוחות פרוקסי כמו חיזבאללה בלבנון ואחרים המשגרים טילים וכטב"מים לישראל בעיקר. האירועים בשבוע זה מעידים על התרחבות העימות מעבר לגבולות איראן וישראל בלבד, לרבות פגיעה במטרות אזרחיות, תשתיות חיוניות ויעדי הגנה אזוריים. האם איראן טעתה כשתקפה את שכנותיה? הפעלת "אסטרטגיית הכאוס" מצד איראן כנגד שכנותיה היא ככל הנראה טעות אסטרטגית חמורה.
הטעות נובעת מחוסר הבנה אמיתי של המציאות האזורית והבינלאומית בשטח לצד מיקוד מטרותיהן של ארצות הברית וישראל בלחימה הזו. קברניטי איראן שנותרו לאחר חיסולו של המנהיג חמינאי, בחרו להרחיב את העימות ולתקוף את שכנותיה מתוך ניסיון לייצר כאוס אזורי וללחוץ על וושינגטון לבלום את המשך התקיפות. אלא שהמהלך הזה עשוי להתברר כשגיאה אסטרטגית עמוקה וזאת מכמה סיבות. ראשית, איחוד היריבים במקום פיצולם. במקום ליצור לחץ אזורי אמיתי על ארצות הברית, תקיפות נגד מדינות המפרץ ואף איומים לעבר קפריסין מחזקים את תחושת האיום המשותף.
5+מדינות שבעבר נקטו זהירות מול טהרן עלולות כעת להידחף לשיתוף פעולה ביטחוני גלוי והדוק יותר דווקא עם וושינגטון וירושלים. שנית, פגיעה בלגיטימציה הבינלאומית. איום על נתיבי סחר עולמיים כמו מיצרי הורמוז אינו נתפס כתגובה נקודתית אלא כערעור הסדר הכלכלי העולמי. צעד כזה מגדיל את הסיכוי לקואליציה רחבה נגדה במישור המדיני, הכלכלי ואולי אף הצבאי. שלישית, חיזוק הנרטיב של מלחמה אזורית. כאשר העימות מתפשט מעבר לגבולות הישירים בין איראן ליריבותיה, קשה יותר לטעון שמדובר ב"הגנה עצמית". ההסלמה מעבירה את טהרן מעמדה מתגוננת לעמדה יוזמת.
הרחבת הזירה מקלה על הצד השני להצדיק את המשך הפעולה. לבסוף קיים סיכון פנימי גובר. מדיניות כאוס חיצונית מלווה בביזור סמכויות פנימי כדי לשמור על רציפות תפקודית, אך ביזור כזה בעת משבר גם מגביר סיכוני שליטה, חיכוכים בין מוקדי כוח וערעור היציבות השלטונית. לסיכום, "תוכנית הכאוס" אינה רק תגובה צבאית אלא תפיסה רחבה של לוחמה היברידית. מטרתה אינה רק לנצח בשדה הקרב אלא לשנות את משוואת ההרתעה באמצעות יצירת תלות הדדית בכאב ובאי יציבות. המשמעות היא מעבר ממערכה אזורית לעימות בעל השלכות בינלאומיות רחבות.
בינתיים ניתן להסיק כי הניסיון לייצר כאוס אזורי מצד איראן כדי לכפות לחץ על ארצות הברית ועל ישראל עשוי להשיג דווקא את התוצאה ההפוכה: חיזוק הבריתות נגדה, הרחבת הלגיטימציה להמשך התקיפות והעמקת הבידוד המדיני והצבאי. לעיתים, אסטרטגיית "שריפת המועדון" אינה מרתיעה את היריב, אלא משכנעת אותו שאין ברירה אלא להמשיך עד הכרעה סופית. המציאות החדשה שנוצרת בשטח מעמידה את האזור כולו בפני מבחן היסטורי חסר תקדים, שבו הלהבות שנועדו להרתיע עלולות להפוך לכלי שיביא בסופו של דבר לשינוי משטר בטהרן.
