טראמפ של 2026 מציג כלפי ישראל שילוב חריג בין חיבה אינסטינקטיבית, אינטרס פוליטי והיגיון אסטרטגי רחב בהרבה מהזירה המזרח תיכונית. מעבר להיותו בן ברית מובהק של נתניהו וחבר של אמת בעיני חלק גדול מהציבור הישראלי, מדיניותו כלפי איראן אינה רק מאבק בגרעין או בטרור, אלא נדבך בתפיסה גלובלית שמטרתה ערעור ושכתוב של הסדר העולמי שנבנה מאז סוף המלחמה הקרה.
5+הלב של התפיסה הזו פשוט: ארה"ב חוזרת לראות את עצמה לא רק כמנהיגת המערב, אלא כמעצמת על שמגדירה מחדש תחומי השפעה, נכסים אסטרטגיים ומרחבי שליטה טריטוריאליים, כלכליים וטכנולוגיים. כשמביטים כך על המהלכים של טראמפ בשנה וחצי האחרונות, תזזית המדיניות, מהארקטי ועד המפרץ, מתחילה לקבל היגיון פנימי. גרינלנד, קנדה, סוריה, איראן והרחבת הסכמי אברהם הם חוליות באותה שרשרת.
מדובר בניסיון לצופף כמה שיותר שטח, משטרים ומשאבים תחת מטרייה אמריקאית, ולהקטין עד למינימום את המרחב שבו רוסיה וסין מסוגלות לפעול כמעט ללא הפרעה. הסיפור של גרינלנד הוא דוגמה מובהקת. הדיון המחודש ברכישת האי, כולל אמירות מפורשות על ההיתכנות להשתמש גם בעוצמה צבאית, משקף תפיסה שלפיה השליטה בארקטי, במעברי השיט ובמשאבי האנרגיה היא תנאי לעליונות אמריקאית במאה ה-21.
5+גרינלנד אינה גחמה נדל״נית של נשיא צבעוני, אלא מהלך התפרסות קדמי מול רוסיה וסין, שבנו בשקט תשתית צבאית וכלכלית בחוג הארקטי. בעיני טראמפ, אם וושינגטון לא תשרטט מחדש את המפה שם, מישהו אחר יעשה זאת, ואז אמריקה תחיה בעולם שעוצב על ידי יריביה, לא על ידה. על רקע זה, ההצהרות לגבי סיפוח קנדה אינן תוכנית עבודה ריאלית, אלא מנוף לחץ אסטרטגי ותודעתי.
גם אם איננו צפויים לראות טורי שריון אמריקאיים נוסעים לכיוון אוטווה, עצם הדיבור על שינוי הגבול הארוך והשקט בעולם מעביר שני מסרים: פנימה לעם האמריקאי, שטראמפ רוצה להחזיר לארה"ב תחושת גדלות אימפריאלית, והחוצה, לבעלות הברית וליריבים, שאין יותר טאבו גיאופוליטי. הבית הלבן מוכן לפתוח מחדש את מה שנתפס כקבוע במשחק פסיכולוגי שמטרתו לחלץ ויתורים ולהרתיע את היריבים.
במזרח התיכון, טראמפ ממשיך באותו קו של רדיפת יתרון מערכתי, לא רק הישג נקודתי. התמיכה שלו בשליט החדש בסוריה, הסכמה שקטה לכך שמי שישמר יציבות, יבלום ג׳יהאד עולמי ויגביל את הנוכחות האיראנית יקבל סוג של לגיטימציה מגלה פרגמטיזם חריף: צמצום השפעת טהרן והוצאת רוסיה ממעמד המנצח בזירה הסורית חשובים יותר מהשאלה מי האיש המדויק שיושב כעת בארמון הנשיאות בדמשק.
5+כל עוד וושינגטון משרטטת מחדש את מערך הכוחות בין טורקיה, הכורדים, מדינות ערב ורוסיה היא מחזירה לעצמה יכולת תיווך ושליטה על צירי אנרגיה ותנועה בין המפרץ לים התיכון. הרחבת הסכמי אברהם משתלבת באופן טבעי בפסיפס הזה. בעבור טראמפ, מדובר בשילוב בין מורשת אישית שמרכזה הוא "העסקה הגדולה" של המזרח התיכון, לבין מנגנון אסטרטגי שמייצר גוש פרו-אמריקאי מרוכז ומאוחד.
כל מדינה נוספת שמצטרפת לברית הזאת הופכת את איראן ליותר מבודדת, מצמצמת את יכולתן של סין והרוסים לחדור למרחב, ומייצרת זיקה עמוקה יותר בין הכלכלה הטכנולוגית הישראלית, ההון המפרצי והביטחון האמריקאי. מבחינת טראמפ, זהו "נאט"ו מזרח תיכוני", שבנוי פחות על סעיף הגנה הדדי ויותר על ציר אינטרסים, נשק ועסקאות אנרגיה. על הרקע הזה צריך לקרוא את ההכרזה על שינוי המשטר.
שינוי המשטר בטהרן כשלעצמו אינו החידוש. נשיאים אמריקאים דיברו על כך גם בעבר. החידוש הוא ב"סוגריים" שלא נכתבים רשמית: לא רק שהמשטר הנוכחי צריך ליפול, אלא שהמשטר הבא אמור להיות, במובהק, בן ברית של ארה"ב, או לפחות כזה שנמצא ברשת תלות אמריקאית. טראמפ לא יסתפק באיראן פחות עוינת, הוא מכוון לאיראן שתשולב מחדש בסדר אמריקאי באמצעות לחץ צבאי וכלכלי
5+מבחינתו, נפילת טהרן תהיה רגע מכונן בראי אזורי שליטה אמריקאית בעולם. בכך הוא מאתגר את מארג הבריתות העולמי הרבה מעבר להקשר המיידי של יחסי ישראל ואיראן. מהלך כזה מתרחש במקביל לניסיונות לדחוק את רוסיה וסין לאזורים מוגבלים יותר: צמצום האחיזה הרוסית בסוריה, חסימת השאיפות הסיניות בים סין הדרומי ובארקטי, והפיכת אירופה לשותפה כבולה התלויה באנרגיה, בנאט"ו ובשוק האמריקאי.
כאן נכנסת לתמונה הרפיסות האירופית מול פוטין מאז הפלישה לאוקראינה: אי היכולת של אירופה לייצר הרתעה עצמאית ומענה נחוש משדרת לוושינגטון, לדידו של טראמפ, שזהו חלון זמן שבו אפשר להכתיב את כללי המשחק מחדש. הלקח שמסיקים מעצבי האסטרטגיה הוא שאירופה אינה מסוגלת לשאת במחיר של עימות ממושך, ושדווקא השחיקה באמון במוסדות הבינלאומיים הופכת כללי משחק גמישים לנורמה המקובלת.
מכאן עולה התפיסה ש"כל הקודם זוכה": מי שיטביע ראשון את חותמו, אם באמצעות סיפוח בפועל, שינוי משטר או קביעת עובדות על הקרקע ייהנה מעמדה טובה יותר כאשר יתייצב סדר עולמי חדש, אולי פחות ליברלי, אך הרבה יותר היררכי. במסגרת זו, ישראל תופסת מקום ייחודי. היא נהנית ממעמדו של טראמפ כחסיד נלהב שלה ומהעובדה שהאינטרס האמריקאי העמוק הוא לראות בה עוגן טכנולוגי בלב האזור.
5+מצד שני, ישראל גם חשופה לסיכונים הטמונים באסטרטגיית שינוי הסדר: הסלמה עם איראן, תגובת נגד רוסית או סינית, ולחצים כבדים יותר מצד וושינגטון להשתלב ביוזמות אזוריות גם במחיר ויתורים כואבים. ישראל אינה רק "בת ברית מופתית", אלא גם נכס אסטרטגי במערכה רחבה. מבט מפוכח מגלה שטראמפ מנסה לכתוב את כללי המשחק מחדש במהירות, מתוך תחושת דחיפות שאם אמריקה לא תפעל כעת, מישהו אחר יפעל.
השאלה הגדולה שנותרת פתוחה היא לא אם יצליח להפיל את המשטר בטהרן, לרכוש את גרינלנד או לעצב מחדש את סוריה, אלא איזה סוג של סדר עולמי ייווצר מן המהלכים הללו: כזה שמבסס עליונות אמריקאית יציבה, או כזה שמעמיק את האנרכיה ומזמין סבב חדש של מאבקי כוח, כשהפעם, גם ישראל נמצאת הרבה יותר במרכז הלוח מאשר בשוליו.
