כל פרט חדש שנחשף על אודות מלחמת התקומה רק מעמיק את התחושה הקשה שצה"ל של סוף 2023 לא היה מוכן כלל למלחמה רב-זירתית, זאת למרות שההתרעות שבכירי צה"ל טוענים שניתנו לדרג הבכיר הצביעו שוב ושוב על עלייה חדה בסבירות לתרחיש כזה. ככל שמתגלים פרטים נוספים, כך נחשף הפער הבלתי נתפס בין ההצהרות של הדרג הבכיר לבין המצב האמיתי בשטח.
4+הציבור הישראלי עדיין לא קיבל את התמונה המלאה, ובטח שלא הסבר מספק לשאלה המתבקשת: כיצד ייתכן שבשעה שצה"ל הזהיר בעצמו מפני התלקחות כוללת, רמת הכוננות וההיערכות ב-7 באוקטובר הייתה כה נמוכה? זה לא רק מחדל נקודתי או תקלה במודיעין, זהו כשל מערכתי עמוק שמתחיל בבניין הכוח ונגמר באובדן אמון.
והנה בא בימים האחרונים שר הביטחון לשעבר, האלוף יואב גלנט, ומספר כי התמרון לרפיח התעכב בשל מחסור בתחמושת. כאן לא מדובר באירוע טקטי, אלא כסימפטום של בעיה אסטרטגית. מי שמבין את התמונה הכוללת באותה עת יודע שצה"ל פעל אז בשתי זירות במקביל: בצפון – מגננה מול חיזבאללה, ובדרום – מתקפת תמרון רחבת היקף של ארבע אוגדות ברצועת עזה. כלומר, גם בשיא הלחימה, צה"ל שמר על עתודות למקרה של הידרדרות צפונית או פתיחת חזית נוספת. זו גישה נכונה תאורטית, אך היא נשענת על הנחת יסוד אחת קריטית: שקיים די מלאי תחמושת להפעלת כוחות בשתי זירות בו זמנית. אלא שכבר בפברואר הדלדלו כנראה בונקרי התחמושת, והתמרון בדרום הוגבל.
4+המשמעות אחת וברורה: צה"ל לא היה ערוך למלחמה רב-זירתית. זה לא פער של הערכת מצב בלבד, ולא החלטה נקודתית בשטח. זהו ליקוי שורשי-אסטרטגי בבניין הכוח של הצבא ומערכת הביטחון, שכן בעוד הדרג הצבאי הבכיר דיבר על סבירות גוברת למלחמה כוללת, לא נבנה לכך מענה מעשי, לבטח לא בתחמושת.
ברור שהאחריות על העניין הקריטי הזה היא של צה"ל, אבל כאן יש ממד אחר, והוא ההקשר האסטרטגי של רמת המוכנות של צה"ל לתרחיש שמפקדיו הסבירו כי עלתה סבירותו במהלך 2023. בניין הכוח הוא לא החלטה יומית, אלא תהליך שנועד להבטיח מוכנות לכל תרחיש. איך זה ייתכן שבצה"ל מדברים על עלייה בסיכון אך ממשיכים לפעול ללא שינוי סדר הכוננות ומוכנות המלאים? זו כבר לא רק שאלה מקצועית, אלא ערכית.
4+ובהקשר הזה מתבקשת גם שאלה לשר הביטחון באותה תקופה: מה הייתה אחריותך? אתה הממונה מטעם הממשלה על הצבא, לרבות הפיקוח על מוכנותו ובניין כוחו אל מול תרחיש. ובהקשר הזה, היכן היה הקבינט המדיני-ביטחוני? לשם כך הוא קיים, כדי לוודא שהפער בין דיונים והצהרות לבין המציאות מטופל ומתבצעת בקרה.
ככל שהזמן עובר, התמונה של מחדל 7 באוקטובר אמנם מתבהרת, אך היא עדיין אפורה וכואבת. אנחנו יודעים כעת שצה"ל לא היה ערוך לתרחיש שהוא עצמו חזה. אנו לומדים שפקודות ההיערכות שהוזכרו במסמכים ובתדרוכים לא תורגמו לשינוי מעשי: לא גיוס מילואים מוקדם, לא תגבור מערכים קריטיים, ולא טיפול בפערים. דיבורים לחוד, ומעשים בשטח לחוד.
הדברים האלה מעיקים ביתר שאת, כאשר אנו נזכרים בהליך המינוי של הרצי הלוי לרמטכ"ל, בתוך ממשלת מעבר, באוקטובר 2022, ימים ספורים לפני בחירות. אז טען שר הביטחון גנץ כי המינוי חשוב אפילו בטרם הבחירות, בנימוק של מצב חירום ביטחוני. ראוי להיזכר כי היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה, בהחלטה שנויה במחלוקת, קיבלה את עמדתו.
4+מה אנחנו למדים מזה?
ברור שכבר בקדנציה של בני גנץ כשר ביטחון ישראל עמדה בפני אתגר ביטחוני משמעותי, ומאידך ברור שלא נעשו צעדים מתאימים כדי להתאים את מוכנות הצבא לאתגר זה. עוד ברור, כי רא"ל הרצי הלוי שנקרא לתפקיד מנסיבות מסוג אלה, לא הכין את הצבא באופן מיטבי לכל הפחות, אחרת, לא ניתן להסביר את כשל המוכנות, שלפחות באוקטובר 2022, עת מינויו – צה"ל נדרש אליה. המשמעות היא שמדינת-ישראל, לכל הפחות מאז אוקטובר 2022 עמדה בפני אתגר דרמטי, אך רמת הכוננות והמוכנות (לכל הפחות) לא הייתה מותאמת, ובאוקטובר 2023, מצאנו את עצמנו בפני שוקת שבורה.
אולי הגיעה העת לספר לכולנו – מה היה כל כך חירומי ב-2022 שבגינו הוחלט למנות בחופזה את הרמטכ"ל הלוי, ואיך הדבר הזה מתיישב עם אי המוכנות של צה"ל?
4+מהתבוננות באירועי 2023 יכולות לעלות 3 אפשרויות: או שבכירי צה"ל התריעו, אך לא האמינו בעצמם בהתרעתם, או שהתרבות הקלוקלת הובילה לפער בלתי נסבל בין הצורך הדחוף ובין המענה החסר, או שהאלמנט המוכר כ"מחול הסרבנות" הוביל את צה"ל לפער מוכנות נוראי. לא מן הנמנע ששילוב שלושתם ביחד.
הדינמיקה שהתחוללה מצביעה על לא פחות מליקוי מאורות ישראלי, וניכר שיש עדיין פרטים רבים שאין אנו מכירים, ושיש בעלי אינטרס שלא משתפים, למעט הבלחות כאלה ואחרות של נתונים ושל דיווחים. כולנו מבינים שאסור שיקרה כאן עוד 7 באוקטובר, אך אנו בעיקר ממקדים את השיח באויב, למרות שדי ברור שחלק גדול מהבעייה חונה כאן, אצלנו.
